אבו כביר הייתה שכונה ערבית של יפו שסופחה לשטחה המוניציפלי בשנות ה־20 של המאה ה־20. גרעין הכפר נבנה על שטח בית־קברות יהודי עתיק, נקרופוליס, נקרופוליס = בית קברות גדול וקדום, מתקופת המשנה והתלמוד. בשנות ה־40 של המאה ה־19 התיישבו שם תושבים שמוצאם מכפר מצרי בשם תל אל־כביר, שהובאו על ידי אבראהים פאשה.
בשנת 1871 גילה הארכאולוג שארל קלרמון גנו מערות קבורה באזור. הממצאים כללו מצבות עם כיתובים ביוונית וסמלים יהודיים כמו מנורה ולולבים. רוב הקברים נבנו במאות ה־1־3 לספירה. פרופ' יעקב קפלן המשיך את המחקר מאוחר יותר. כיום חלק גדול מאזור בית הקברות מוקף בכנסייה רוסית־אורתודוקסית.
לקראת סוף המאה ה־19 היו בכפר כמה עשרות בתים ואוכלוסייה של כ־280 איש. התושבים עסקו בחקלאות, בפרדסנות, ובמתן שירותים לתושבי יפו הסמוכה. בית מנטורה, שהיה בין הפרדסים, נודע כ"הבית האדום". בפרעות תרפ"א נרצח שם יוסף ברנר עם כמה מחבריו.
בסוף 1947 חיו בשכונה ובשכונות הסמוכות כ־5,000 תושבים. לאחר החלטת האו"ם החלה ירידה במציאות הביטחונית: תושבי השכונה הושמטו על כלי רכב יהודיים, והיו אירועים אלימים בכביש הראשי לירושלים. ב־2 בדצמבר 1947 הורג נהג שהותקף במהלך אירוע אבנים.
ההגנה הגיבה בפעולות נגד המבצרים שבשכונה. התקפות חוזרות והירי מאבו כביר חסמו את תנועת הרחוב הרצל והצריכו בניית דרך עוקפת, "דרך הביטחון", שהובילה את התנועה מסוללת תל אביב לראשון־לציון.
מבצע מרכז הראשון התקיים ב־13 במרץ 1948. לפני הכניסה לפרצה ההגנה השתמשה במרגמות, מרגמה = כלי ירי כבד שיורה פגזים, שנבנו על ידי דוד ליבוביץ ונקראו תחילה "דוד". המרגמות גרמו לפגיעה פסיכולוגית גדולה, והערבים נטשו חלק מן הביצורים.
במבצע מרכז 2, ב־31 במרץ 1948, הושמדו עמדות נוספות. יותר מטון חומר נפץ פוצץ במבצע זה, כמות גדולה ביותר עד אז באזור. בסוף אפריל 1948 נטשו התושבים והלוחמים את אבו כביר. ב־10 במאי 1948 מסרו הבריטים את המקום ליחידות ההגנה, וסיפור אבו כביר הערבי הגיע לסיומו.
כיום בשטח קיימים מוסדות כמו המכון לרפואה משפטית ובית המעצר של תל־אביב. ישנן גם לוחיות זיכרון ואתרים שקשורים לבית הספר לטבע, סביבה וחברה.
אבו כביר הייתה שכונה ליד יפו. בשנות ה־20 היא צומצמה לתוך העיר.
בתקופה קדומה היה במקום בית קברות יהודי עתיק. נקרופוליס זהו שם לבתי קברות עתיקים. הארכאולוגים מצאו שם מצבות עם סמלים יהודיים.
במאה ה־19 התגוררו בכפר כמה מאות אנשים. הם עבדו בחווה ובפרדסים. בית בשם "הבית האדום" היה במקום. בסוף התקופה הזאת היו פרעות קשות שבהן נהרגו אנשים.
בשנת 1947, 1948 העיר והכפר היו במצב מסוכן. היו תקיפות על הדרך לירושלים. כדי להרחיק סכנות, סללו דרך בטוחה לעקוף את אבו כביר.
ההגנה של היישובים ביצעה פעולות כדי לשחרר את הדרך. הם השתמשו גם במרגמות, כלי ירי כבד שנקראו אחר כך "דוידקה". אחרי כמה מבצעים התושבים והלוחמים עזבו את השכונה. הבריטים מסרו את המקום ליחידות היהודיות ב־10 במאי 1948.
כיום יש במקום את המכון לרפואה משפטית ובית המעצר. גם יש לוחיות זיכרון ובית ספר עם חצר יפה.
תגובות גולשים