אבלי ציון

המונח 'אבלי ציון' מתאר קבוצות של קראים בימי הביניים. קראים הם יהודים שסמכו בעיקר על התורה הכתובה ולא על ההלכה הרבנית.
העדה פעלה בעיקר בירושלים מתקופת המאה ה-9 ועד כיבוש העיר על ידי הצלבנים (כ-850, 1099). הם כונו גם 'עדת השושנים'. לפי סלמון בן ירוחם, השושנים מסמלים את סוף החורף ואת בוא הגאולה. השם גם היה תגובת־לעג לרבניים שהושוו ל"קוצים".
דניאל אלקומיסי היה מבוני התפיסה המרכזית של התנועה. הוא טען שהחורבן שיבש את סדרי העולם וקרא לשכון בירושלים בתשובה, בצום ובאבל.
השקפתם הושפעה מספרות חוג חנוך.
אבלי ציון קידמו עלייה המונית לארץ ישראל כדי לזרז את הגאולה. בראשם עמדו "נשיאים" מיוחסים לבית דוד, ומספרם היה קטן, כמה מאות בערך.
הם התגוררו ברובע ייעודי בירושלים והתכנסו ב'ישיבת בכתוויה'. חכמיהם כונו 'המשכילים'.
חיי היום־יום שלהם היו חריפים: לבוש שחור, עוני, צום רב, המנעות מבשר ויין, וקינה על החורבן. סהל בן מצליח תיאר נשים שמלמדות את הבנות למספד בשפות שונות.
מטרתם היתה להתאבל, לגרום להתקדמות הגאולה ולהחזיר את העולם למצבו. הם ראו קשר הדוק בין תשובה לגאולה.
בהתפללותם שמרו משמרות כדי שתמיד תשמע תחינה, לפי הפסוקים על חומות ירושלים.
יש חוקרים שמוצאים אצלם רעיונות חברתיים. אלקומיסי חזה חברה בלי מסחר, שבה אנשים יחיו מחקלאות אחרי הגאולה.
במאה ה-10 היו מתחים חזקים עם הרבניים. הרבניים קראו להם בשם גנאי, והיו טקסי החרמה במהלך סוכות. השלטונות התערבו לעיתים כדי למנוע את הנוהגים הללו.
למרות זאת, במאה ה-11 היחסים השתפרו חלקית והרבניים אף נשאו ונתנו עם הקראים בנושא מינויים וגישה לכתבי יד.
יחסם לאסלאם היה מורכב. מצד אחד הם נהנו מגישה לירושלים ותמיכה של השלטון המוסלמי. מצד שני הם קיוו לנפילתה לפני בוא המשיח, והיו גם ביקורתיים כלפי דיכוי הכופרים.
התאולוגיה המוסלמית זכתה אצלם לאהדה ביחס לנצרות המונותאיסטית, מפני הדגש על יחוד אלוהים.
במאה ה-11 ירדה הסגפנות: המנעות מבשר פחתה והקהילה חיפשה פרנסה במסחר.
בסביבות 1050 עזבו הנשיאים הקראים את ירושלים ועברו למצרים. כיבוש העיר בידי הטורקמנים ב-1073 גרם להגירה נוספת.
ב-1099 הצלבנים כבשו את ירושלים, והיישוב היהודי בעיר נהרס כמעט כליל. הקהילה הקראית במצרים ניסתה לפדות שבויים.
לאחר נפילת ירושלים המשיכה פעילות קראית מחוץ לעיר. בין החכמים הבולטים שפעלו לאחר הכיבוש נכללים טוביה בן משה ויהודה בן אליהו הדסי.

אבלי ציון היו קבוצות של קראים בירושלים בימי הביניים. קראים: יהודים שקוראים בעיקר בתורה בלבד.
הם חיפשו לחיות בירושלים ולזרז את בוא המשיח. הם היו עניים ולבשו שחור.
אכלו פחות בשר, היו צמים והצטערו על חורבן בית המקדש.
הם רצו שאנשים יעברו לארץ ישראל. מנהיגיהם נקראו נשיאים.
התכנסו ב'ישיבת בכתוויה' ולמדו וקוננו יחד.
בנם היה קושי עם הרבניים. לפעמים היו מריבות וטקסי החרמה.
בהמשך הדברים נרגעו קצת.
הם היו שמחים שהמוסלמים אפשרו להם להיכנס לירושלים.
גם חשבו שהאמונה המוסלמית היא מונותאיסטית, דהיינו מאמינה באל אחד.
במאה ה-11 הקהילה נחלשה. רבים עברו למצרים סביב שנת 1050.
ב-1099 הגיעו הצלבנים לירושלים, והקהילה בעיר נשברה.
אחרי זה נשארו קראים שנמשכו ללמוד ולכתוב גם מחוץ לירושלים.