אברהם בן הרמב"ם

רבי אברהם בן הרמב"ם (1186, 1237), המכונה הראב"ם, היה בנו של הרמב"ם. הוא היה פרשן של אביו, פוסק הלכה, פרשן מקרא על דרך הפשט (פירוש פשוט של הכתובים), פילוסוף, רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר. במשך כשלושים שנה כיהן כנגיד, נציג ומנהיג רשמי של יהודי מצרים.


נולד בפוסטאט שבקהיר. בילדותו חלה קשה והחל להתאושש לאט. למד רבות עם אביו והיה לאיש סודו. כשמת הרמב"ם ב-1204, היה אברהם בן 18. הוא מילא את מקומו במשרת הנגידות ובתפקידים ציבוריים אחרים. בין השאר שימש כרופאו של הסולטאן וניהל את בית החולים לצד רופא ערבי בולט.


לאחר מות אביו נבחר רבי אברהם למנהיג הקהילה היהודית במצרים. בראשית כהונתו הנהיג שינויים במנהגי התפילה. הוא איחד מנהגים של שני בתי כנסת והבטל, בין השאר, את מחזור קריאת התורה בשלוש שנים. בנוסף החזיר והרחיב מנהגי חסידות כמו כריעות והשתחוויות (השתחוות ותפילות עם קידה).

שינויים אלה עוררו התנגדות, בייחוד מצד משפחת "בני השישי" שדגלה בנאמנות למנהגי ארץ ישראל. המתנגדים פנו גם לסולטאן. היו ויכוחים על ניהול ובעלות של בית הכנסת בדמוה ועל דרישות תרומה. בסופו של דבר המוסד של הנגידות התבסס והפך לסמכות ירושה במשפחת הרמב"ם, אם כי לאחר מאבקים עם יריבים קהילתיים.


רבי אברהם הגן בחוזקה על תורת אביו. כשהיו טענות נגד הרמב"ם על ספרו ההלכתי "משנה תורה" או על "מורה נבוכים" (ספר פילוסופי), ענה והגן על הפסקים והרעיונות. בשלהי חייו של הרמב"ם נודעו מחלוקות קשות; למשל, השגות של רבי דניאל הבבלי שהופצו בימי ראב"ם. ב-1232 פרץ פולמוס גדול בפרובאנס, וניסיונות לפשר נכשלו. חלק מכתבי הרמב"ם נשרפו, ורבי אברהם חיבר את "מלחמות השם" להגנת המורה נבוכים.


נשא אישה שהייתה בתו של רבי חננאל בן שמואל. בגיל 36 נולד לו בנו רבי דוד מימוני, ואחר כך נולד לו גם רבי עובדיה מימוני.


רבי אברהם שילב בין מיסטיקה יהודית לבין גישה רציונלית שהעביר לו אביו. למרות נאמנותו להוראות הרמב"ם, נטה גם למסורת חסידית מיסטית. לתופעה זו השפעה מהסופים (סוּפיות, זרם מיסטי באסלאם), שצמחה במצרים. הוא הונהג קבוצה של חסידים שביצעו פולחן חסידי במנהגים מסוימים, והיה להם שורש בחייו ובמעשיו הציבוריים.


כתב חיבורים רבים. חיבורו הגדול "המספיק לעובדי השם" היה אנציקלופדיה בת עשרה כרכים בלשון יהודית-ערבית, עם יותר מ-2,500 דפים. רובו אבד ונשארו רק שרידים. פירושיו לתורה בערבית שרדו חלקית, במיוחד החלקים על בראשית ושמות. הוא גם כתב תשובות והגנות על כתבי אביו. כתבים נוספים קיימים בכתבי יד שנשארו.


כתב חיבורים מקוריים רבים בתחומי הלכה, פירוש ומחקר דתי. רובם אבדו או נשמרו רק בחלקים.


חיבר הגנה ותשובות שסייעו לפרש וליישב ביקורות על משנת אביו, וביניהם "מלחמות השם" וחיבורים שהתפרסמו מאוחר יותר בתשובות ובאסופות בשם "ברכת אברהם" ו"מעשה ניסים".

רבי אברהם בן הרמב"ם חי במאה ה-12 וה-13. הוא היה בנו של הרמב"ם. הוא היה רופא. הוא נהג ועזר לקהילה היהודית במצרים.


נולד בפוסטאט, ליד קהיר. בתור ילד חלה קשה. למד עם אביו והיה קרוב אליו. כשהאבא מת, אברהם היה צעיר והוא לקח חלק בתפקידים של אביו.


הוא היה הנגיד, הנהגה של קהילת היהודים במצרים. "נגיד" זה מילה שמשמעותה מנהיג. הוא שינה מנהגים בתפילה. למשל, הוסיף כריעות והשתחוויות, כלומר קידה והשתחוות בתפילה. זה לא כולם אהבו. היו מחלוקות על בתי כנסת ותרומות. בסוף משפחתו המשיכה לשמש כנגידים.


רבי אברהם הגן על עבודות אביו. אביו כתב ספרים חשובים, כולל "מורה נבוכים" (ספר פילוסופי, ממש מסביר רעיונות גדולים). היו אנשים שהתנגדו. הוא כתב גם ספר בשם "מלחמות השם" כדי להסביר וליישב דברים.


נשא אישה מבית חננאל. ילדיו החשובים ביותר הם רבי דוד ורבי עובדיה.


הוא אהב גם לימוד מחושב וגם דרכי מיסטיקה. "מיסטיקה" זה חיפוש פנימי אחרי קשר עם האל. במצרים היו סופים, אנשים מוסלמים שעוסקים במדיטציה ובתפילה. זה השפיע עליו. הוא הנהיג קבוצת חסידים שעשו מנהגים מיוחדים בתפילה.


כתב חיבורים רבים. החיבור הגדול ביותר שלו נקרא "המספיק לעובדי השם". זה היה ספר ענק בעשרה כרכים. רוב הספרים אבדו. שרדו חלקים מפירושו לתורה, בעיקר על בראשית ועל שמות.