אברהם גייגר

אברהם גייגר (1810, 1874) נולד בפרנקפורט למשפחה דתית. למד קודש בבית ומשפחה, ולימודים כלליים כמו יוונית ולטינית בפיקוח אביו. בגיל צעיר התחילו להופיע בו ספקות שקשורים בדת ובתולדות העמים.

ב-1829 למד בסמסטר באוניברסיטת היידלברג. אחר כך עבר לאוניברסיטת בון, שם למד מזרחנות וערבית. שם גם הכיר את שמשון רפאל הירש, שהפך למתנגדו הפוליטי. ב-1832 הוסמך לרבנות, ובאותה שנה מונה לרב ויסבאדן. היה מודע לאתגרי ההשתלבות של יהודים בחברה המודרנית, וחיפש דרך לשמור על זהות יהודית יחד עם חיי אזרחות פתוחים.

ב-1840 מונה לרב בברסלאו (שמהווה מרכז יהודי חשוב אז). ב-1849 נפרדה הקהילה לשתי קבוצות, אך ב-1856 אוחדה שוב. ב-1863 מונה לרב בפרנקפורט, וב-1870 הופיע כראש הקהילה המרכזית של ברלין. משנת 1872 עמד בראש בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין.

גייגר נפטר בברלין ב-1874. בהלווייתו נכחו למעלה מ-10,000 אנשים. היה נשוי לאמילי אופנהיים והם הביאו חמישה ילדים.

מאמרו הראשון התפרסם ב-1833 ועסק בהשפעות יהודיות על הקוראן. מאמר זה זיכה אותו בתואר דוקטור. מחקר מרכזי שלו, Urschrift und Übersetzen der Bibel (1857), בחן את נוסחי התרגומים של המקרא בהקשר המאבקים הכתתיים בתקופת בית שני.

גייגר כתב גם Lehr und Lesebuch der Sprache der Mischna (1845). שם טען שלשון חז"ל (לשון חכמים, שפת הספרות התורנית) היא לשון מלאכותית שנוצרה בבית המדרש. טענה זו עוררה מחלוקת ונתקלה בהתנגדות. מאוחר יותר, בשנת 1908, הבלשן משה צבי סגל הראה שבבסיס הלשון יש אלמנטים של דיבור.

פרסם גם מחקרים על הרמב"ם, אבן גבירול ויצחק טרוקי. תרגם שירים של יהודה הלוי ואבן גבירול וערך הרצאות על ההיסטוריה היהודית שיצאו בשלושה כרכים (Judentum und seine Geschichte).

גייגר עורך ומייסד כתב עת מדעי ליהדות, החל מ-1835 וכן ערך כתב עת אחר בשנים 1862, 1874.

גייגר נחשב לאחת הדמויות המרכזיות של התנועה הרפורמית, תנועה ששמה דגש על התאמה של הדת לעולם המודרני. "רפורמית" כאן פירושה שינויים במנהגים ובפולחן, תוך שמירה על ערכי המוסר והנביאים.

רעיוּתו דגלה ברעיון של "התגלות מתמדת": האל מדבר ומשמעות הדת משתנה עם התקדמות האנושות. הוא העריץ את הפרושים (הפרושים, קבוצת חז"ל שהדגישה הלכה ומסורת) ורחש הסתייגות מריטואליזם נוקשה כמו של הצדוקים.

פועליו היו גם ארגוניים: כינס ועידות רבנים כבר ב-1837 ובעשורים שלאחר מכן. ב-1869 לקח חלק בארגון סינוד רבנים בלייפציג. הוועידות דנו בפולחן, חינוך, שבת ונושאים קהילתיים. הסינוד קיבל החלטות על שימוש בכלים מוזיקליים בבית הכנסת והדגיש תפילה בגוונים כלל-אנושיים.

גישתו הייתה גישה של ביקורת היסטורית, כלומר, ראיית הטקסטים הדתיים כתוצר של תהליכים היסטוריים. מקור המצוות והנורמות אינו נצחי במובן סטטי, ולכן אפשר לבחון אותן מחדש לפי מציאות הזמן.

עם זאת, גייגר לא בחר בדרך של שינוי קיצוני. הוא שאף לאחד קהלים שונים ולשמר עברית בתפילה ובמסורת. מבחינתו, ירושלים היא זיכרון ומקור דתי היסטורי, אך לא המקום שבו ייוולדו חיים חדשים לדת.

לסיכום רעיונותיו: הדגש על ערכי הנביאים והמוסר, אמונה בהתפתחות דתית לאורך ההיסטוריה, ושילוב בין מסורת לשינויים הכרחיים בעידן המודרני.

אברהם גייגר נולד ב-1810 בפרנקפורט. הוא למד תנ"ך ולימודים כלליים. כילד קרא ספרים שגרמו לו לחשוב על דת.

בגיל צעיר למד באוניברסיטה. ב-1832 הוסמך להיות רב ומונה לרב בויסבאדן. אחר כך שימש כרב בברסלאו, בפרנקפורט ובברלין. ב-1874 מת בברלין. אלף־אלף אנשים השתתפו בהלווייתו.

היה נשוי לאמילי אופנהיים. היו להם חמישה ילדים.

גייגר כתב מאמרים וספרים על דת, שפות והיסטוריה יהודית. מאמרו הראשון ב-1833 ציין את ההשפעות של היהדות על הקוראן.

ב-1845 כתב ספר על "לשון המשנה". "לשון המשנה" פירושה השפה של חכמי המשנה, ספרי הלימוד התלמודיים. הוא טען שהשפה הזאת נוצרה בבית המדרש ולא דיברו בה ביום-יום. חוקרים אחרים התווכחו עם זה, ובשנים מאוחרות יותר הוכח שיש גם יסודות של דיבור בשפה.

גייגר תרגם שירים ופרסם הרצאות על ההיסטוריה של היהדות.

גייגר היה מנהיג חשוב בתנועה הרפורמית. "רפורמית" פירושו לשנות חלק מטקסי הדת כך שיתאימו לעולם החדש. הוא חיפש שימור של ערכי מוסר שנביאי ישראל דרשו.

הוא ארגן ועידות רבנים שבהן דיברו על תפילה, חינוך וניהול קהילות. בוועידות הוחלט בין השאר שאפשר להשתמש בכלי נגינה מסוימים בבית הכנסת ולקרוא חלקים בשפת המדינה.

גייגר חשב שמקורות הדת הם תוצאות של היסטוריה. זאת שיטה שנקראת "ביקורת היסטורית". פירוש הדבר: אפשר לבדוק ולשנות חלק מהמנהגים לפי המצב בזמן.

אבל הוא גם רצה לאחד אנשים שונים בתוך הקהילה. הוא שמר על תפילות בעברית ודגל בשילוב מסורת ושינוי.