אדו דה וארט

אדו דה וארט (נולד ב-1 ביוני 1941 באמסטרדם) הוא מנצח הולנדי בולט. מנצח, זה מי שמוביל את התזמורת ומחליט על הקצב והפרשנות. הוא גם נחשב "בונה-תזמורות", כלומר, מרבה לשפר ולהרים תזמורות לרמה מקצועית גבוהה.

דה וארט למד אבוב (כלי נשיפה), פסנתר וניצוח בקונסרבטוריון סוולינק וסיים את לימודיו ב-1962. לאחר מכן מונה למשנה לנגן האבוב הראשי בתזמורת הקונצרטחבאו. ב-1964 זכה בתחרות הניצוח על שם דימיטרי מיטרופולוס בניו יורק, ובמסגרת הפרס שימש שנה כעוזר מנצח לליאונרד ברנשטיין.

עם שובו להולנד היה עוזר מנצח בקונצרטחבאו. ב-1967 החל להנהיג הרכבים ותזמורות, וב-1973, 1979 שימש כמנהל מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם. הופעתו הראשונה עם התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו הייתה ב-1975; הוא הפך שם למנהל מוזיקלי בין 1977 ל-1985. אחר כך ניהל את תזמורת מינסוטה (1986, 1995).

ב-1989 חזר להולנד כמנהל מוזיקלי של תזמורת הרדיו ההולנדית, ותפקיד זה נמשך עד 2004. בשנות ה-90 ושנות ה-2000 כיהן גם בסידני ובאחר כך כמנהל אמנותי של התזמורת הפילהרמונית של הונג קונג. בשנים מאוחרות יותר היה המנהל המוזיקלי של תזמורת מילווקי (2009, 2017) ושל התזמורת הסימפונית של ניו זילנד (2016, 2019).

כהונתו כללה הופעות כאורח בתזמורות מובילות בעולם, כמו הפילהרמונית של ברלין והפילהרמונית של לוס אנג'לס. הוא תומך נמרץ במוזיקה בת זמננו וניצח בכורה על יצירות של ג'ון אדמס, כולל הקלטה של האופרה "ניקסון בסין", וכן על יצירות של סטיב רייך.

דה וארט פעיל גם בתחום האופרה, ניצח על מחזורים גדולים, ביניהם "הטבעת" של וגנר, ועל הפקות של מוצארט ומחזות אופראים קלאסיים אחרים בבתי אופרה חשובים. הוא מציין שהוא נהנה במיוחד לעבוד עם תזמורות צעירות, שם הוא מרגיש חופש גדול יותר לפרש מוזיקה בדרכו.

אדו דה וארט נולד ב-1941 באמסטרדם. הוא מנצח שמוביל תזמורות. מנצח, מי שמניע את הנגנים עם מקל. תזמורת, קבוצת נגנים של כלי נשיפה, כלי מיתר ותזמורתי.

הוא למד אבוב (כלי נשיפה), פסנתר וניצוח והשלים את לימודיו ב-1962. ב-1964 זכה בתחרות גדולה ונעשה עוזר של המנצח ליאונרד ברנשטיין בניו יורק.

הוא הנהיג תזמורות חשובות, למשל ברוטרדם ובסן פרנסיסקו. גם עבד בסידני ובהונג קונג. בשנים מאוחרות ניהל תזמורות במילווקי ובניו זילנד.

הוא אוהב להעניק במה למוזיקה חדשה. ניצח על יצירות של ג'ון אדמס. הוא גם מנצח אופרות כמו "חליל הקסם" ו"נישואי פיגארו".

דה וארט נהנה לעבוד עם תזמורות צעירות. הוא אומר שעבודה כזו נותנת לו חופש לפרש את המוזיקה בדרך שלו.