אדריכלות פלדיאנית

אדריכלות פלדיאנית היא סגנון שנוצר על פי תכנוניו של האדריכל האיטלקי אנדראה פלדיו (1508, 1580). המקור הישיר הוא הווילות שבנה בוונטו, ובמיוחד בעיר ויצ'נצה. בשנים מאוחרות יותר נעשה שימוש במוטיבים של פלדיו בבניינים רבים באירופה ובאמריקה הצפונית.

פלדיו תכנן מבנים בוונציה ובאזור ונטו לפי עקרונות האדריכל הרומאי ויטרוביוס ולפי אלברטי. הוא דאג להתאמת הווילה לנוף: כשיבנה על גבעה (כמו וילה קפרה) ייצר חזיתות שוות כדי שהנוף יהיה נראה מכל צד. סביב המבנה בנה אכסדרות, מרפסות או גלריות בעמודים, שהגנו על החדרים מאור שמש חזק.
פלדיו שאב השראה מחזיתות מקדשים רומאיים. הוא שמר על פרופורציות מדודות בחדרים, הכלליות היו יחס של 3:4 או 4:5 וצורות ריבועיות רבות. הווילות שימשו הן כמקומות מנוחה והן כחוות חקלאיות, לכן בנה באופן שהפריד בין הבית הראשי לבין מבני המשק, שקושרו בעמודים מקורים.

החלון הפלדיאני הוא אחד הסימנים המזהים של פלדיו. מדובר בשימוש במוטיב של קשת ניצחון רומית כדי ליצור חלון מרכזי, ולעיתים הוקף בחלונות מלבניים. מוטיב זה מופיע בחזיתות וגם בווילות דוגמת וילה גודי.

פרסום ספרו של פלדיו "ארבעת הספרים על אודות האדריכלות" (1570) הפיץ את רעיונותיו ברחבי אירופה. אדריכלים למדו באיטליה ושמו את הרעיונות בבניינים באנגליה, אירלנד ובמושבות בצפון אמריקה.

אינגו ג'ונס הביא את הסגנון לאנגליה תחילת המאה ה-17. תלמידיו הפיצו אותו, אם כי לעיתים בלי לשמור על הפרופורציות המתמטיות של פלדיו. בתקופת מלחמות האזרחים הוא נחשב מזוהה עם המלוכה, ולכן ירד זמנית בפופולריות. בתחילת המאה ה-18 חלה תחייה פלדיאנית בעקבות פרסומים של תכניות וספרים.

ברבע הראשון של המאה ה-18 התפרסמו באנגליה ספרים שדגלו בבנייה קלאסית, כמו "ויטרוביוס בריטניקוס" של קולין קמפבל (1715) ופרסומים של ג'אקומו ליאוני. אריסטוקרטים בנו אחוזות גדולות בהשראת פלדיו, כגון צ'יזוויק. סגנון זה השתנה: האחוזות הפכו לגדולות ומפוארות יותר, ופעמים רבות בוצעו ואריאציות על תכניות פלדיאו המקוריות.

אמצע המאה ה-18 הביא פופולריות רבה לפלדיאניזם באירלנד. אדריכלים שלמדו באיטליה יישמו את הכללים שם. לדוגמה, סר אדוארד לובט פירס תכנן בנייני פרלמנט בדבלין. אלסנדרו גלילי תכנן את בית קסלטאון, שתרם גם להשפעה על תכנונו של הבית הלבן.

תומאס ג'פרסון הושפע עמוקות מספריו של פלדיו. הוא תכנן את מונטיצ'לו ואת תוכניות אוניברסיטת וירג'יניה לפי רעיונות אלה. בסוף המאה ה-18 ותחילת ה-19 אימצו מושלי המושבות את הסגנון לאחוזות ולבנייני ממשל. גם הבית הלבן הושפע ממודלים פלדיאניים איריים.

לקראת סוף המאה ה-18 החלה זוהי ירידה באנגליה, כשאדריכלים כמו רוברט אדם וסר ויליאם צ'מברס פנו להשפעות יווניות עתיקות. הנאו-קלאסיקה החליפה בהדרגה את הפלדיאניזם. בצפון אמריקה, רעיונותיו של ג'פרסון רווחו עד תחילת המאה ה-19.

אדריכלות פלדיאנית הגיעה מהאדריכל האיטלקי אנדראה פלדיו (1508, 1580). הוא בנה וילות בבית בכפר באזור ונטו. ווילה היא בית גדול בכפר.

פלדיו אהב סידור מסודר וסימטריה. הוא לקח השראה ממקדשים רומיים. הוא בנה חזיתות שוות כדי שהנוף יראה מכל צד. הוא גם שם אכסדרות, מרפסות בעמודים, כדי להגן על החדרים מהשמש.
הווילות שימרו על יחסים פשוטים בין מידות החדרים. לפעמים בית היה גם חווה, והמבנים הקטנים היו מופרדים מהבית הראשי.

החלון הפלדיאני הוא חלון עם קשת במרכז. הרעיון הגיע ממקדשים רומיים.

ספרים של פלדיו פורסמו והאדריכלות שלו נלמדה בכל אירופה.

אינגו ג'ונס הביא את הסגנון לאנגליה. מאוחר יותר האצולה בנתה אחוזות גדולות בהשראת פלדיו. באירלנד גם בנו בתים לפי הכללים האלה. כמה אדריכלים אירים השפיעו על בניינים חשובים.

הסגנון הגיע גם לאמריקה. תומאס ג'פרסון אהב את פלדיו. הוא תכנן את מונטיצ'לו ואת בניינים באוניברסיטה בסגנון זה. גם הבית הלבן הושפע מרעיונות אלה.

לקראת סוף המאה ה-18 אנשים העדיפו סגנונות אחרים. הפלדיאניזם נשאר חשוב, אבל פחות נפוץ.