אובייקט מעבר

אובייקט מעבר או אובייקט חליפי הוא מונח מהפסיכואנליזה שטבע דונלד ויניקוט. זהו חפץ ממשי שסמלי עבור התינוק ומאפשר לו לשמור קשר "מפונטז" (קשר ביניים בין מציאות לדמיון).

אובייקט המעבר מופיע כשהתינוק מתחיל להפריד את עצמו מאימו. החפץ אמנם ממשי, אבל גם מייצג את האם ההיעדרת. ויניקוט קורא לאזור הזה "מרחב פוטנציאלי", מרחב שבו המציאות והדמיון נפגשים.

התהליך נובע מתחושת תסכול וחרדה כשהתינוק מבין שאינו חלק אינטגרלי מהאם. כדי להתמודד, הוא מאמץ חפץ ומייחס לו את הנוכחות המרגיעה של האם. החפץ בדרך כלל רך, חיתול, שמיכה, כרית, דובון או מוצץ.

אובייקט המעבר מסייע בעיקר ברגעי פרידה, שינה או שינויים פתאומיים. תחילת השימוש נעה בין 4 ל-12 חודשים, והוא יכול להמשך עד גיל הגן. עם הזמן הילד עשוי להחליף את החפץ, לתת לו שם, ואפילו לספר לו סיפורים.

באמצעות האובייקט התינוק חווה גם תחושת אומניפוטנציה (תחושת כל-יכול שבה הוא שולט על החפץ), וזה מאפשר לו לפתח התייחסות סמלית לחיים. כך האובייקט מהווה בסיס למשחק, ליצירתיות ולהנאה מאזור הדימדומים בין מציאות לדמיון.

רוני סולן מדגישה שהמרחב הזה נוצר בשיתוף בין תינוק לאם. האובייקט מאפשר חוויית "יחד" בתצורה של טריאדה: אם, תינוק ואובייקט משותף.

ויניקוט טען שמרחב הפוטנציאלי ממשיך להתקיים גם בבגרות. שם הוא מאפשר משחק, פנטזיה ויצירה, וקשור לבריאות הנפשית ולביטוי העצמי. אנשים שאין להם "חלל מעבר" עלולים להקשות על עצמם במשחקים של דמיון או בספרות בדיונית. מבחינה אחרת, פסיכולוגיית האגו ראתה את השימוש באובייקט המעבר כשלב ביניים בין תלות סימביוטית לבין היפרדות ואינדיבידואציה.

אובייקט מעבר (חפץ שמזכיר לתינוק את אמא) הוא מונח של דונלד ויניקוט. זה חפץ אמיתי שתינוק מחבק כדי להרגיש קרוב לאמא.

החפץ מופיע כשהתינוק מתחיל להרגיש נפרד מהאם. החפץ גם אמיתי וגם מסמל את האם. דוגמאות נפוצות: שמיכה, חיתול, דובון או מוצץ.

התינוק לוקח את החפץ כשהוא עצוב או בזמן שינה ונסיעות. בדרך כלל זה מתחיל בגיל 4, 12 חודשים. לפעמים הילד נותן לחפץ שם ומספר לו סיפורים.

החפץ נותן לתינוק תחושה שהוא שולט בו. זה מעניק ביטחון ועוזר לו לשחק ולדמיין.

ויניקוט אמר שאותו מרחב קטן של דמיון נשאר גם בבגרות. הוא עוזר לאנשים לשחק וליצור. חוקרים אחרים ראו בכך שלב שעוזר לעבור מתלות לעצמאות.