אוברטורה

אוברטורה (מצרפתית: Ouverture, "פתיחה") היא הקדמה אינסטרומנטלית ליצירה מוזיקלית. בדרך כלל היא פותחת אופרה, מחזמר, או אורטוריה, ולעיתים מופיעה גם כיצירה עצמאית בקונצרט.


האוברטורה הופיעה במאה ה-17. בפרט ניתן למצוא אותה בפרק האינסטרומנטלי הפותח אופרה, כמו בטוקטה של מונטוורדי. ז'אן-בטיסט לולי פיתח את תבנית ה"אוברטורה הצרפתית": מבוא איטי במקצב מנוקד (קצב מודגש של מקצב מסוים) ואחריו פרק מהיר בסגנון פוגאטו (פוגה קטנה, שבה מוטיב חוזר עובר בין הכלים). באך השתמש באופן חופשי בסגנון זה גם בסוויטות ובקנטטות.

עם התפתחות המוזיקה והסונאטה, הופיעה אוברטורה בסגנון סונאטה: פרק מהיר, לפעמים עם מבוא איטי, במרקם רופף וללא חזרתיות חזקה. גלוק אימץ גישה איטלקית חופשית יותר, ומוצרט כתב אוברטורות פוריות לאופרותיו. אצל בטהובן האוברטורה התקרבה יותר להיקף סימפוני; האוברטורה של בטהובן לליאונורה מספר 3 נחשבת לאחת הגדולות שנכתבו כפרק תזמורתי יחיד.

באופרה העכשווית ההקדמה (גם אם נקראת פתיחה, פורשפיל או מבוא) לעתים קרובות היא קטע מוזיקלי קצר שנוגן לפני עליית המסך. יש אוברטורות שנשמרות כפרקים עצמאיים, כמו בחלק מיצירות וגנר, אך ברוב המקרים הן מקושרות ישירות לדרמה שתבוא.

באופרת הבמה המודרנית, האוברטורה במחזות זמר לרוב מורכבת מקטעים מן השירים המוכרים ביותר ומושמעת לפני המופע. דוגמאות בולטות הן סיפור הפרברים (1957) ופנטום האופרה (1988). לעומת זאת, מחזות חדשים יותר כמו המילטון או אוון הנסן היקר התחילו בימיו עם השיר הראשון ונטשו את האוברטורה.

חלק מהאוברטורות נכתבו כדי להישמע כיצירות קונצרטנטיות, בלי תלות בסיפור לביצוע במה. אלה מכונות לעתים אוברטורות קונצרטנטיות או פתיחות; הן קרובות לרעיון של פואמה סימפונית (פואמה סימפונית = יצירה סימפונית שמנסה להעביר סיפור או רעיון). דוגמאות: צ'ייקובסקי כתב את "הפתיחה 1812" ו"רומיאו ויוליה" כפתיחות קונצרטנטיות; מנדלסון כתב את "מערת פינגל" ו"ים שקט ונסיעה צלחה"; ברליוז כתב את "קרנבל רומאי". גם ברהמס, שומאן וצ'ייקובסקי חיברו פתיחות שמשתלבות בין הצורה הסימפונית לבין פואמה סימפונית.

אוברטורה היא פתיחה מוזיקלית בלי שירה. זה קטע שכלי שמתחיל אופרה או מחזמר.


האוברטורה הופיעה במאה ה-17. מונטוורדי השתמש בפרק אינסטרומנטלי בהתחלה. לולי המציא תבנית צרפתית: חלק איטי ואז חלק מהיר. גם באך השתמש בסגנון הזה בסוויטות ובקנטטות.

בהמשך הופיעה אוברטורה בסגנון סונאטה. זה אומר פרק מהיר של מוזיקה, לפעמים אחרי מבוא איטי. מוצרט ובטהובן כתבו אוברטורות חשובות. אוברטורת "ליאונורה" של בטהובן נחשבת לגדולה.

באופרות של היום ההקדמה יכולה להיות קצרה. לפעמים היא נשמעת רק כדי להוביל לעליית המסך.

ברוב מחזות הזמר האוברטורה כוללת קטעים מהשירים המוכרים. דוגמות מפורסמות: סיפור הפרברים ופנטום האופרה. מחזות חדשים לעתים מתחילים ישר מהשיר הראשון.

חלק מהאוברטורות נכתבו כדי להישמע בקונצרטים לבד. זה דומה לפואמה סימפונית (פואמה סימפונית = יצירה שמנסה לספר סיפור במוזיקה). דוגמה מפורסמת היא "הפתיחה 1812" של צ'ייקובסקי. גם מנדלסון וברליוז כתבו פתיחות כאלו.