אונייה

אונייה היא כלי שיט גדול עם סיפון, המיועד לשיט בים, באוקיינוסים, ואף בנהרות ובאגמים. בספרות הימית העברית 'ספינה' מציינת לרוב כלי שיט קטן יותר מאונייה. בתקנות בישראל אונייה מוגדרת ככלי שיט שאורכו עולה על 24 מטרים או שתפוסתו ברוטו (מדד של נפח המטען; כלומר נפח הספינה) עולה על 100 טון.

בתנ"ך הופיעה המילה "אניה" בהטיות שונות, ולעיתים גם "ספינה". בהיסטוריה הלשונית המונחים התבדלו, וספינה הפכה לשם לכלי שיט קטן יחסית.

האנושות משתמשת בכלי שיט מזה אלפי שנים. כלי השיט הראשונים התפתחו סביב נהרות גדולים. המצרים בנו גופים מאולפים מעץ כבר ב־3000 לפני הספירה. הם התפרסמו בבניית אוניות גדולות ובהענקת שמות לכלי שיט. גם תרבויות כמו המינואים, הפיניקים והיוונים פיתחו טכניקות בנייה וניווט מתקדמות.

באימפריות הקדומות השתמשו במשוטים ובמפרשים רבועים. משוטים נתנו שליטה שאינה תלויה ברוח, אך דרשו צוות גדול. מפרשים היו יעילים להובלת מטען רב בצוות קטן. בתרבויות שונות נבנו גופים בשיטות שונות: בים התיכון נבנו גופים מחוברים (Carvel), ובים הצפוני בנייה מרועפת (Clinker).

בימי הביניים שוכללו המפרשים. המפרש הלטיני, משולש בצורתו, אפשר הפלגה בזוויות רבות יותר של הרוח. בסין פותחו ג'ונקות עם כמה תרנים והגה כיוון בירכתיים. הוויקינגים והערבים השפיעו על הסחר והפלגות הארוכות.

הופעת הקאראק והקרוולה איפשרה הפלגות ארוכות. נסיעות לאוקיינוסים הובילו להתפתחות מסחר ומושבות, ולעלייתן של החברות המסחריות הגדולות כמו חברות הודו־המזרחית.

במאה ה־16 התפתח הגליאון. זהו כלי ארוך ויציב, שנשא סחורות וחיילים, והפך לכלי חשוב במסעות לים הפתוח.

קליפרים היו אוניות מפרש מהירות מאוד במאה ה־19. הן היו צרות וארוכות, ונועדו להובלות מהירות. פתיחת תעלת סואץ החלה להפחית את חשיבותן.

מנוע הקיטור החל לשמש מהמאה ה־19 והחליף את המנוע האנושי והמפרשים בהדרגה. המצאת המדחף ובניית גופים ממתכת אפשרו בנייה מהירה וגדולה יותר. מאוחר יותר הגיעו טורבינות קיטור, מנועי דיזל ומנועי גז.

בתחום הצבאי הופיעו אוניות מחופות שריון (Ironclad), אוניות מערכה ונושאות מטוסים. צוללות ונשק טילים שינו את פני הלחימה הימית במאה ה־20.

אוניות מתחלקות לשלוש קבוצות עיקריות: אוניות סוחר (לרווח), אוניות מלחמה (בעלות מדינות) ואוניות אזרחיות לפנאי. באוניות סוחר יש מכליות לנוזלים, אוניות צובר להובלת חומרים יבשים ואוניות מכולות להובלת מכולות סטנדרטיות.

תכנון אונייה הוא ענף שלם הנקרא הנדסה ימית. הידרוסטטיקה (חקר ציפה) והידרודינמיקה (חקר זרימת המים סביב הגוף) הן מקצועות מרכזיים. האונייה צפה כי נפח הגוף מדחיק את משקל המים בשווה למשקל הגוף. מרכיבי היציבות הם מרכז הכובד ומרכז הציפה; המטא־סנטר (נקודה שנקבעת לתיאור יציבות) משפיע על התנהגות הגלגול.

כדי למזער התנגדות המים ניתנים צוואר וקווי גוף חלקים. יש מבחר חלקים: חרטום, שדרית, ירכתיים, מדחפים והגה כיוון. מדחף הוא להב מסתובב שמייצר דחף קדימה. הגה דומה לכנף ומייצר מומנט לשינוי כיוון.

רב החובל הוא המפקד של האונייה. צוות מודרני באוניית סוחר קטן יחסית, כ־20, 30 איש לעיתים. הימאות מוסדרת על ידי חוק ימי (משפט ימי) וחוק הים הבינלאומי. יש אמנות בינלאומיות שמגדירות חובות בטיחות, זכות הצלה וחוקי ימי.

דגל נוחות (Flag of convenience) הוא רישום אונייה במדינה אחרת, לעיתים לצורכי רגולציה ומיסוי. מדינות רישום נפוצות הן פנמה וליבריה.

אונייה מתוכננת, נבנית במספנה, מופעלת ועוברת אחזקה. קצר חייה של אוניית משא הוא בדרך כלל 20, 30 שנים. בסיום, פירוק, השמדה או המרת אונייה למוזיאון או לשונית אלמוגים.

אונייה היא סירה גדולה עם סיפון. היא יכולה לשוט בים, בנהרות ובאגמים.

לפעמים קוראים לכלי גדול "אונייה" ולכלי קטן "ספינה". בתנ"ך מופיעות המילים האלה.

בני אדם בנו סירות לפני אלפי שנים. המצרים ובני תרבויות אחרות הפליגו במפרשים ובמשוטים. עם הזמן שיפרו את המפרשים והבנייה.

משוטים הם מקלות שאנשים חותרים בהם. מפרש הוא בד שמקבל רוח ומזיז את האונייה. משוטים צריכים הרבה אנשים. מפרשים מאפשרים לשאת מטען גדול עם צוות קטן.

המנועים (כמו מנוע קיטור, ומאוחר יותר מנוע דיזל) החליפו את המשוטים והמפרשים. מדחף הוא להב שמסתובב ומדחף את האונייה.

אוניות משא נושאות סחורות. מכליות מובילות נפט. אוניות נוסעים הן כמו מלונות צפים. אוניות מלחמה שומרות על מדינות.

אונייה צפה כי היא דוחקת מים. אם משקל המים שדחקה שווה למשקלה, היא לא תשקע. מרכז הכובד הוא המקום שבו מרוכז המשקל. יש מדחפים וגה לשינוי כיוון.

על האונייה עומד רב חובל. יש חוקים בינלאומיים לשמירת בטיחות הים. יש גם מדינות שבהן רושמים אונייה כדי לקבל חוקים נוחים.

אונייה נבנית במספנה. אחרי כמה עשורים היא מתיישנת. אז מפרקים אותה או ממירים אותה למוזיאון.