אופרה אנגלית

ראשית האופרה באנגליה החלה מהמאה ה-17 עם ה'ג'יג'. ג'יג הוא קטע קומי בסוף מחזה, לעתים דיאלוג על מנגינות פופולריות. קטע זה ציפה את אופרות הבאלאדה (ballad opera) של המאה ה-18.

באותה תקופה התחזקו בחצר המלוכה ההצגות המפוארת של 'מחזות התחפושות' (masque, מופעים עם תחפושות, ריקוד ותפאורה). איניגו ג'ונס בלט בעיצוב תפאורה ושמר על השפעה גדולה על הבמה האנגלית במשך שנים. מחזות אלה כללו שירה וריקוד, ולעתים כל המחזה הושר בסגנון איטלקי של 'רצ'יטטיבו' (recitative, דיבור מוסיקלי שמקדם עלילה).

במהלך שלטון הקומונוולת' התיאטראות נסגרו, וזה העיב על התפתחות אופרה אנגלית. עם זאת, בשנים סביב 1666 ויליאם דאווננט שילב מוזיקה במחזותיו. הוא הזמין מלחינים לכתוב קטעים מוזיקליים, וההצגות שלו זכו להצלחה. אחרי הרסטורציה חזרו מוזיקאים זרים, בעיקר צרפתים, לאנגליה והביאו רעיונות חדשים.

בסביבות 1683 חיבר ג'ון בלואו את 'ונוס ואדוניס', שנהוג לראותה כאופרה דוברת-אנגלית ראשונה. הנקודה המרכזית הבאה היא הנרי פרסל. פרסל כתב את 'דידו ואניאס' (1689), יצירת מופת שמקדמת עלילה באמצעות רצ'יטטיב איטלקי. עם זאת, רבים מיצירותיו נכתבו כ'אופרה למחצה' (semi-opera, הצגה עם סצנות מוזיקליות וקטעי פנטומימה), שבה הדמויות הראשיות לרוב לא שירו. פרסל ושיתפו ג'ון דריידן שאפו לקדם אופרה רצינית באנגליה, אך פרסל מת בגיל 36 והתקווה דעכה.

במאה ה-18 וה-19 שלטו בבמות לונדון אופרות איטלקיות מסדר ה'opera seria', ובמיוחד יצירות של הנדל. גם מלחינים שנולדו באנגליה הלכו בעקבות הדגם האיטלקי. יוצאות הדופן היו ה'באלאדות אופרה' כמו 'אופרת הקבצנים' (The Beggar's Opera, 1728), שהשתמשה במנגינות פופולריות ולקחה צעד רחוק מהאופרה המסורתית. בסוף המאה ה-19 בלטו אופרות קלות ואופרטות, ובעיקר היצירות של גילברט וסאליבן שהיו בידור מוזיקלי פופולרי. סאליבן כתב גם אופרה גדולה אחת, 'אייבנהו'.

המאה ה-20 הביאה עצמאות רבה יותר לאופרה באנגלית. ראלף ווהן ויליאמס ובנג'מין בריטן יצרו אופרות בשפה האנגלית והקנו לה זהות מחודשת. גם מלחינים מודרניים ממשיכים לייצא אופרה אנגלית, למשל תומאס אדז. בנוסף, מלחינים אמריקאים דוגמת גרשווין, מנוטי וקרלייל פלויד כתבו אופרות באנגלית שמשלבות השפעות מוזיקה פופולרית. את הקו הזה המשיכו גם מלחינים מודרניים כמו פיליפ גלאס, מרק אדאמו, ג'ון אדמס וג'ק הגי.

בהתחלה, באות המוזיקה להצגות באנגליה בג'יגים. ג'יג הוא קטע מצחיק בסוף מחזה.

בחצר המלך היו מופעים גדולים בשם 'מחזות תחפושות'. הם כללו תחפושות, ריקוד ותפאורה מרשימה. איניגו ג'ונס עיצב את ההצגות האלה.

בזמן בו התיאטראות נסגרו, ויליאם דאווננט הוסיף מוזיקה למחזות. זה קידם את רעיון האופרה באנגליה.

במחצית השנייה של המאה ה-17 הגיעו יצירות חשובות. ג'ון בלואו כתב 'ונוס ואדוניס'. הנרי פרסל כתב את 'דידו ואניאס' (1689). זו אופרה ידועה מאוד.

במאות ה-18 וה-19 שלטה מוזיקה איטלקית בלונדון. היו גם אופרות משעשעות כמו 'אופרת הקבצנים' מ-1728. בסוף המאה ה-19 היו אופרות קלות של גילברט וסאליבן.

במאה ה-20 האופרה באנגלית התעצבה מחדש. ראלף ווהן ויליאמס ובנג'מין בריטן כתבו אופרות חשובות. גם מלחינים אמריקאים ועממיים כתבו אופרות באנגלית. היום יש מלחינים מודרניים שעדיין כותבים אופרות באנגלית.