אחריות בדיני נזיקין היא בדרך כלל אישית: מי שעושה את הנזק אחראי לפצות. אך יש מקרים שבהם שולח (המורה או המעסיק) מחויב לפצות על מעשיו של שלוח או עובד שלו. זאת נקראת "אחריות שילוחית", ייחוס מעשיו של השלוח לשולחו.
דוגמה פשוטה: שמעון מבקש מראובן למסור חפץ כבד ללוי. ראובן נתון בשליחותו של שמעון; הוא נופל ומפגע בלוי. לוי יכול לתבוע את ראובן, אך גם את שמעון על סמך דוקטרינת האחריות השילוחית.
שליחות (ייפוי כוח ביצוע פעולה בשם מישהו אחר) מוגדרת בחוק. כששלוח פוגע, החוק מאפשר לייחס את מעשיו לשולח.
בסעיף 14 לפקודת הנזיקין מעוגנת האחריות השילוחית. ביחסי עובד-מעביד יש התייחסות מיוחדת בסעיף 13.
לצורך אחריות מעביד מקובל לבחון שלושה יסודות מצטברים:
1) יחסי עובד־מעביד, יש שליטה של המעביד בדרך העבודה, או שהעובד משתלב במבנה הארגוני.
2) ביצוע עוולה על ידי העובד, מעשה שנחשב בעיני הדין לנזק.
3) העוולה בוצעה "תוך כדי העבודה", כלומר במסגרת תפקידו או קרובה אליו.
הבחנה בין שלוח לבין עובד חשובה. שלוח לא חייב להיות תחת "שליטה גמורה" כמו עובד. לפעמים גם מישהו שלקח משימה חד‑פעמית עלול להיחשב שלוח.
בפרשת "מדינת ישראל נ' ניסים" נדונה אחריות המדינה לאדם שנהרג בתאונה שנגרמה על־ידי נהג אזרחי שהועסק לצורך משימה. נשיא בית המשפט אהרן ברק הציע "מבחן היד הארוכה": יש לבחון אם השלוח משמש כידו הארוכה של השולח.
במקרים אחרים נקבע שגם כאשר העובד פעל בניגוד להוראות המעסיק, עדיין ניתן לייחס את המעשה למעביד אם הפעולה קושרה לעבודתו. כך נפסק בסיטואציות של העמדת כוח בעבודה שגרם נזק למרות איסור מפורש.
מקור הדוקטרינה באנגליה. בתחילה היתה נטייה לראות במעביד אחראי באופן מוחלט, אך עם הזמן הותאמה הדוקטרינה למציאות התעשייתית ולעליית המומחיות של עובדים. בשלב מאוחר יותר הורחבה האחריות גם לעוולות מסוימות שנעשו במסגרת העבודה.
יש מספר טיעונים:
- צדק: לפצות את הניזוק. המעביד בדרך כלל חזק יותר כלכלית ולכן יכול לשלם.
- יעילות: מעביד יכול לבטח את הסיכון ולפזר את הנזק בחברה.
מן הצד הביקורתי: נטיית הניזוק לפנות ישירות למעביד ("הכיס העמוק") עלולה להחליש את תחושת האחריות של העובד. כמו כן, מעסיקים עלולים להעדיף לא לבטח עצמם כדי לתמחר שירותים בזול.
החוק מונה מקרים שבהם המעביד פטור, למשל כאשר אין לו שליטה על בחירת העובד או כאשר הוא הופעל לשירותו של מי שאינו בבחירתו. בנוסף, בעבר היו חריגים שסיפקו הגנות במקרים של התקיפה או כליאה שווא, אך עדכונים בחוק שינו חלק מהחריגים.
שיטות משפט רבות מכירות באחריות שילוחית, אך בהיקפים שונים. במשפט העברי קיימת הבחנה בין עובד לקבלן עצמאי. בדרך כלל מעביד יחויב רק אם חלה עליו חובת שמירה ופיקוח.
הצעת חוק דיני ממונות מנסה לפשט ולהגדיר מחדש את דיני האחריות. נוסחי ההצעה קצרים יותר ומייצגים את התפתחות הפסיקה, כשהן מחזקות את אפשרות חיוב המעביד באחריות שילוחית.
אחריות בשפה פשוטה אומרת: מי שגרם לנזק צריך לשלם. לפעמים, גם מי שנתן לאדם לעבוד או לפעול בשם שלו צריך לשלם.
שליחות (כאשר מישהו עושה דבר בשם מישהו אחר) מובילה לכך שמעשיו של השלוח מיוחסים לשולח.
דוגמה קלה: שמעון מבקש מראובן למסור חפץ ללוי. ראובן מפליל את לוי בטעות. לוי יכול לתבוע גם את ראובן וגם את שמעון.
יש שלושה תנאים חשובים:
1) צריך להיות קשר של עובד ומעביד. זה אומר שהמעסיק שולט בדרך העבודה.
2) העובד עשה נזק שנחשב בעיני החוק לעוולה. (עוולה = מעשה שגורם נזק)
3) הנזק קרה בזמן העבודה או משהו שקשור לעבודה.
הסיבה היא שאם העובד אין לו כסף, המעביד בדרך כלל יכול לשלם. גם מעביד יכול לבטח את עצמו, כלומר לקנות ביטוח שמכסה תביעות.
יש מי שאומרים שזה בעייתי. אם יודעים שהמעביד ישלם תמיד, העובד עלול לשכוח לשמור על זהירות.
הרעיון הגיע מהמשפט האנגלי. כאן, בישראל, דנו בזה בפסקי‑דין חשובים. היום יש גם הצעות חוק שמשנות את הכללים ומנסות לעשות אותם ברורים יותר.
תגובות גולשים