אינטראקציה סימבולית

האינטראקציה הסימבולית (הידוד סמלי) טוענת שהמציאות החברתית נבנית מתוך אינטראקציות של יחידים. סמל הוא דבר שמייצג משהו אחר, והפרשנות שלו קובעת איך אנשים מתנהגים. זו גישת מיקרו שמתרכזת בחיי היומיום ולא במבנים גדולים של החברה.

השורשים האינטלקטואליים נמצאים אצל גיאורג זימל ולחלק פחות גם אצל מקס ובר. זימל חקר פעולות גומלין קטנות, כמו יחסי דיאדה (דו־שיח בין שני אנשים) וטריאדה (קבוצת שלושה). הגישה התפתחה באוניברסיטת שיקגו בתחילת המאה ה־20 ונקראה גם "אסכולת שיקגו". תאורטיקנים מרכזיים אז היו רוברט פארק, צ'ארלס הורטון קולי, ויליאם תומאס וג'ורג' הרברט מיד. בהמשך בלומר טבע את המונח "אינטראקציה סימבולית", ואחריו ארווינג גופמן פיתח את התאוריה הדרמטורגית והשפיע חזק על התחום.


גופמן דימה את החברה לתיאטרון. אנשים הם "שחקנים" שמנסים להציג את עצמם בצורה מסוימת. ניהול הרושם הוא המאמץ להראות מסוימות ולהשפיע על איך others תופסים אותך. ניהול הרושם כולל דיבור ופעולות מודעות, וגם שפת גוף וטונים שאינם מודעים.

בכל מפגש יש משא ומתן על "הגדרת המצב", איך להבין מה קורה. כל שחקן מנסה לכפות את ההגדרה שלו באמצעות ניהול הרושם. כי כולם מנסים זאת, הגדרה של הסיטואציה מתעצבת בתהליך דינמי ומתחלף.

אי־הבנות נוצרות כשהפרשנויות של סמלים שונות. לכן תגובות יכולות להיות שונות מאדם לאדם. גופמן גם הדגיש את הפער בין ההצגה העצמית לבין איך שהקהל תופס את האדם. הפער הזה יכול לגרום לחוסר הבנה ולקונפליקטים. לפי גישה זו, אנשים גם מעצבים את התרבות דרך האופן שבו הם מציגים את עצמם.

האינטראקציה הסימבולית אומרת: החברה נוצרת מתוך מפגשים בין אנשים. סמל הוא משהו שמייצג דבר אחר. אנשים מפרשים סמלים ויודעים איך להגיב.

הרעיון נולד אצל התאורטיקאים באוניברסיטת שיקגו. גיארים חשובים היו זימל וגופמן.


גופמן אומר שאנשים משחקים תפקידים כמו על במה. ניהול רושם זה לנסות להראות טוב. זה כולל דיבור ושפת גוף. כל מפגש הוא משא ומתן על מה קורה. לפעמים יש בלבול כי אנשים מפרשים סמלים אחרת.


תומאס פירי אמר שאנשים בונים את המציאות שלהם ביחד. המצב מתחיל פתוח וניתן לשנותו לפי איך שכולם מתנהגים. בפעם אחת הוא תיאר איך השתמש בדיבור חכם כדי להתמודד עם מנהיג כנופיה. הוא הצליח להתמקד רק במנהיג ולא בכל הקבוצה. התובנה המרכזית היא: למה שאנשים מאמינים יכול להשפיע על התוצאות.