איסור הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת

מן הסוג שעורר את הסערה בצרפת: סוג של "חימאר", כיסוי המכסה את השיער, האוזניים והלחיים, אך אינו מסתיר את הפנים.

החוק נגד הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת עוגן בחוק מס' 228, 2004 ונודע בציבור כ"חוק הרְעָלָה". החוק נחתם על ידי נשיא צרפת ז'אק שיראק ב-15 במרץ 2004, ונכנס לתוקף ב-2 בספטמבר 2004. הוא אוסר על הצגת סמלים דתיים "מופגנים" בבתי ספר ממלכתיים, ללא ציון מפורש של דת ספציפית.

רקע: = רקע פוליטי והיסטורי =
המדיניות הצרפתית ממלאת את רעיון ה-laïcité (חילוניות), כלומר הפרדת הדת מהמדינה. חוק משנת 1905 קבע כי המדינה לא תכיר או תממן דת מסוימת. במסגרת זו מצפים מעובדי המדינה להיות ניטרליים כלפי דתות.

הקהילה המוסלמית בצרפת גדלה במאה ה-20 בעקבות הקולוניאליזם והגירה. הערכות מדברות על מיליוני מוסלמים מתוך אוכלוסייה של מעל 65 מיליון. ריכוזים עירוניים ופרופורציה צעירה הובילו ליצירת תת‑תרבות מוסלמית משמעותית במקומות שונים.

המחאה הציבורית החלה ב-1989 בפרוור קריי, כאשר שלוש נערות הופיעו בבתי הספר עם חימאר (כיסוי ראש מוסלמי שעוטף את השיער והאוזניים, אך משאיר את הפנים גלוי). התקריות הובילו להחלטות מקומיות, להשעיות ולעימותים בין בתי ספר להורים.

ב-1994 פרסם שר החינוך פרנסואה ביירו מזכר שאסר את לבישת הרעלה בבתי הספר הציבוריים. ההנחיה הבחינה בין סמלים "מוצנעים" לסמלים "בולטים".

ביולי 2003 מינה הנשיא ועדה בראשות ברנאר סטאזי כדי לבחון את יישום החילוניות. הדו"ח של הוועדה, שפורסם בדצמבר 2003, המליץ לאסור סמלים דתיים מופגנים בבתי הספר הממלכתיים. הוועדה ציינה דוגמאות: כיסוי ראש מוסלמי לנערות, כיפה לנערים יהודים, טורבן לסיקים וצלבים גדולים. יחד עם זאת, הוצע לאפשר סמלים קטנים ולא בולטים.

האספה הלאומית הצביעה על החוק ב-10 בפברואר 2004 ברוב גדול (494 תומכים לעומת 36 מתנגדים ו-31 נמנעים). החוק דיבר על פריטים "מופגנים" בלבד, מונח רחב שפתוח לפרשנות. שיראק הפך את המלצות הוועדה לחקיקה מהירה לקראת שנת הלימודים של 2004.

עם כניסת החוק לתוקף בתחילת ספטמבר 2004, מספר התלמידות שהגיעו עם לבוש מסורתי היה קטן יחסית: מתוך כ-12 מיליון תלמידים דווח על 240 בנות שעשו כן. 170 הסכימו להסיר את הכיסוי, וב-70 נפתחו הליכים. בסיום הסמסטר הראשון הושעו 48 תלמידות לפי החוק.

בתי משפט ומועצת המדינה של צרפת בחרו בפעמים שונות לאשר את תוקפו של החוק ואת יישומו. בעיתונות דווח כי בשנת הלימודים הבאה נותרו רק כמה תלמידים שניסו להמשיך ולהציג סמלים דתיים.

החקיקה עוררה הפגנות ברחבי העולם ובפנים צרפת. סקרים הראו שרוב הציבור הצרפתי תמך בחוק (כ-69% לפי סקר ב"לה פריזיאן"), בעוד שהקהילה המוסלמית הייתה יותר מפולגת בנושא. ארגוני זכויות אדם הביעו חשש שהחוק מגביל חופש דת. מעבר לכך, חוברת אירועים בינלאומיים כללה גם תגובות אלימות ואיומים, אך החוק נותר בתוקף והעבירות המשפטיות והציבוריות המשיכו להתגלגל בעקבותיו.

מן הסוג שעורר את הסערה בצרפת: חימאר, צעיף המכסה את השיער והאוזניים.

החוק בצרפת אסר ב-2004 להראות סמלים דתיים בבתי ספר ציבוריים. החוק נחתם על ידי הנשיא שיראק והחל לפעול בספטמבר 2004.

בצרפת מקובל עיקרון של חילוניות. חילוניות פירושה שהמדינה נשארת נייטרלית לגבי דתות. לפי כלל זה בית הספר לא יוכל לקדם דת כלשהי.

הוויכוח החל ב-1989, כששלוש תלמידות הגיעו לבית הספר עם חימאר. התקרית גרמה לוויכוחים, להשעיות ולהחלטות של מנהלים.

ב-2003 הוקמה ועדה בראשות ברנאר סטאזי. הוועדה המליצה שאסור שיהיו סמלים דתיים בולטים בבית הספר. היא ציינה דוגמאות כמו צעיף מוסלמי וכיפה יהודית.

החוק אושר בפברואר 2004 ונכנס לתוקף בספטמבר באותה שנה. רק כמה תלמידות הגיעו עם כיסוי ראש. רבות הסכימו להסירו, וחלק קטנה הושעתה.

החקיקה עוררה הפגנות בתוככי העולם. רוב הציבור בצרפת תמך בחוק. גם ארגוני זכויות אדם התמודדו עם החוק וביערו דאגה. בשלב מסוים נחטפו שני עיתונאים בעיראק והם שוחררו מאוחר יותר. החוק נותר בתוקף.