איסור ערלה

"איסור ערלה" הוא מצוות לא-תעשה מתוך תרי"ג המצוות, שאוסרת לאכול או ליהנות מפרי של עץ פרי בשלוש השנים הראשונות אחרי נטיעתו. "מצוות לא תעשה" פירושו איסור על פעולה מסוימת. האיסור חל על עצי פרי בלבד, ולא על "עץ סרק", עץ ניטע שלא למען פירותיו או שניטע לשימוש בענפיו בלבד.


יש עליו פירט במקורות חז"ל ובמקורות הראשונים; המקור המקראי מדבר על נטיעת עצי פרי ואיסור על פרי בשנים הראשונות.


במקום "ערלה" פירשו חכמים את הרעיון של "אטום" או מובדל. משמעות המילה היא שהפרי אינו מותר לאכילה בשלוש השנים הללו.


השלוש שנים נמדדות לפי שנות השנה (כלומר לפי ראש השנה). אם שותלים עץ לפני ראש השנה, נספרה כבר שנה אחת. יש גם דין מיוחד לגבי מי שנטע קרוב לזמן החג; על פי ההלכה הפירות נחשבים אסורים עד ט"ו בשבט של אחרי השנה השלישית.


ערלה נחשבת בדרך כלל כמצווה התלויה בארץ, אבל במשנה מופיע דין שאומר שהיא חלה גם בחוץ לארץ. יש ספק ותליוין במסורת: קיימת גם שיטה שאומרת שאין איסור בערלה מחוץ לארץ. במקרה של ספק חוץ לארץ, המשנה מסבירה שספק ערלה בדרך כלל מותרים.


הזוהר מתאר חשיבות ותוצאה רוחנית לשמירה על האיסור, וקושר את הענין למשפטים רוחניים. מבחינה הלכתית, אכילת פרי ערלה אסורה ואף נאסר ליהנות ממנו.


האיסור חל על אילנות, צמחים רב־שנתיים שנחשבים עצים, ולא על ירקות חד־שנתיים. יש וויכוחים לגבי פירות כגון בננה, חציל, פטל, פפאיה ופסיפלורה. בדרך כלל פסקו הפוסקים שאין ערלה בחציל ובבננה, אך במקרים אחרים יש מחלוקת.

גם עצים שניטעו דווקא לשימוש בענפים או לגידור לא יחול עליהם איסור, אם ברור מהצורה שהמטרה אינה אכילת הפירות. האיסור חל רק על הפירות עצמם, אך גם קליפות או חלקים שמושפעים מהפרי עלולים להיחשב אסורים.

פירות שצמחו בשלוש השנים אסורים לחלוטין. היו מנהגים להסיר פרחים כדי להמנע מפירות אסורים. בפירות השנה הרביעית חל דין "נטע רבעי", מעמד הלכתי מיוחד.

כיוון שאיסור ערלה הוא איסור הנאה, אסור להפוך פירות ערלה לקומפוסט או לשימוש שאינו אכילה.


כאשר פרי ערלה נתערבב עם פרי מותר, כללים של התערבות חלים. מבחינה תורנית, ישנה דרישה לחלק יתרון גדול להיתר לפני שהערלה נמחקת. חז"ל החמירו וקבעו כי בתערובת לעתים צריך יחס של 1:200 לטובת ההיתר כדי לאפשר הנאה. יש מחלוקות בין הפוסקים על היקף החומרה ומתי בדיוק היחס הזה נדרש.


איסור ערלה נחשב לחוק (מצווה שאין טעם ברור לה מחובה). עם זאת הוצעו הסברים: הרמב"ם חשב שהמטרה למנוע מנהגים פולחניים של עובדי כוכבים. הרמב"ן נתן טעמים מעשיים: כבוד לה' על פרי בשל וכן חשש לבריאות בפירות הראשונים. יש גם פירושים קבליים ורעיונות שמקשרים את האיסור לסמלים כמו הנחש וחטא האדם הראשון. כמה מפרשים מצביעים על המסר של המתנה וסדר בענייני קדושה וחלה תשומת לב מיוחדת לשנים הראשונות אחרי הנטיעה.

איסור ערלה אומר: אסור לאכול פרי מעץ בשלוש השנים הראשונות אחרי ששתלו אותו. "עץ פרי" זה עץ שמניב פירות לאכילה. "ערלה" פירושו שהפרי לא מותר.


זה נאמר במקורות היהודיים הישנים, ועליו דנים החכמים.


השלוש שנים נספרות לפי השנה העברית. לפעמים פירות נחשבים אסורים עד ט"ו בשבט אחרי השנה השלישית.


יש מחלוקת אם החוק חל גם מחוץ לישראל. במשנה כתוב שהוא חל גם שם. אחרים חשבו אחרת.


האיסור הוא על עצים רב־שנתיים, לא על ירקות שנשתלים שנה ושנה. לגבי פירות כמו בננה או חציל יש דיון. אם ברור שנטעו עץ בשביל הענפים ולא בשביל הפירות, אז אין איסור.

פירות שיצאו בשלוש השנים אסורים. אנשים קיבלו על עצמם לפעמים להוריד פרחים כדי שלא ייצאו פירות. בפירות שנת הרביעית יש דין מיוחד שנקרא "נטע רבעי".


אם פרי ערלה מתערבב עם פרי מותר, יש כללים שקובעים מתי אפשר לאכול. חכמים אמרו שלפעמים צריך הרבה פרי מותר כדי לבטל את הערלה, למשל יחס גדול מאוד של היתר.


זהו חוק שקבעו חכמים ויהדות נותנת לו מקום. כמה פירושים אומרים שהמטרה למנוע פולחנים לא נכונים, אחרים אומרים שזה כדי לכבד את ה' או לשמור על הבריאות. גם מסבירים שזה מלמד לחכות עד שהפרי יהיה טוב.