אי-אלימות היא סירוב להשתמש באלימות פיזית כדי להשיג שינוי חברתי, כלכלי או פוליטי. זה לא פירושו חוסר עשייה, אלא עשייה שאינה פוגעת באחרים. שיטות נפוצות כוללות חינוך, שכנוע, אי-ציות אזרחי (פעולה שנועדה להפר חוקים לא צודקים), פעולה ישירה לא-אלימה, ואי-שיתוף פעולה עם גופים פוליטיים וכלכליים.
עקרונות אי-אלימות מופיעים בדתות רבות: יהדות, נצרות, איסלאם, הינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם וסיקיזם. חלק מהתנועות שאפו לאי-אלימות מטעמי מוסר; אחרות השתמשו בה מטעמי יעילות וטקטיקה פוליטית.
הצירוף של מאבק המונים ואי-אלימות החל לבלוט במאה ה-20. מהאטמה גנדי פיתח שיטות של סאטיאגרהא (כוח האמת) במאבק ההודים בדרום אפריקה ובמאבק לעצמאות הודו. בקמפיינים אלה ננקטו שביתות, סירוב לרישום וחרמות. ב-1930 פרויקט חרם המלח הוביל לעצירות המוניות ולמעצרים רבים, והקמפיינים נמשכו עד נסיגת הבריטים ב-1947.
גנדי ואחרים ארגנו קמפיינים של אי-שיתוף פעולה והחרמות מוצרים ושירותים בריטים. הם גם פיתחו יוזמות כלכליות וחינוכיות שחתרו תחת התלות בתעשייה הזרה. המאבק גבה קורבנות רבים, אך תומכיו טענו שאם היו בוחרים באלימות היו נפגעים עוד יותר.
התנועה לזכויות האזרח בהנהגת מרטין לותר קינג השתמשה בעיקר באי-ציות אזרחי. דוגמאות בולטות הן חרם האוטובוסים במונטגומרי (1955, 1956), ישיבוּת בגרינסבורו (1960), צעדות מסלמה ולמונטגומרי והמצעד לוושינגטון. האסטרטגיה הביאה להישגים חשובים אך גם עוררה מחלוקות בתוך התנועה, כולל טענות מצד מלקולם אקס ותומכים בגישה אלימה יותר.
אי-אלימות שימשה תנועות רבות: סולידריות בפולין, סתיו העמים במזרח אירופה, מאבקים נגד משטר מרקוס בפיליפינים, מהומות וצורות מחאה במצבים כמו המהפכות ב-2000, 2010 והמחאות בהונג קונג. גם מאבקים סביב זכויות אדם, סביבה וזכויות להט"ב נעשים לעיתים באופן לא-אלים.
ב-1991 זכתה אונג סן סו צ'י בפרס נובל לשלום הודות לפעילותה הלא-אלימה. האומות המאוחדות הכריזו על 2001, 2010 כעל עשור לקידום תרבות של שלום ואי-אלימות לילדים.
תאוריית האי-אלימות מדגישה כי כוחם של שליטים תלוי בשיתוף-הפעולה של הציבור. אם האזרחים מסרבים לשתף פעולה, כוח השלטון פוחת. רעיונות מרכזיים כוללים את רעיון ההשפעה המוסרית של האמצעים. גנדי הדגיש את ה'סאטיה' (האמת) ואת הצורך בדיאלוג והבנה של היריב.
פעולות נעות בשלושה שלבים: מחאה ושכנוע (צעדות, עצרות), אי-שיתוף-פעולה (שביתות, חרמות, סירוב לשלם מסים), והתערבות לא-אלימה (חסימות דרכים, התבצרות, היקשרות לעצים). טכניקות נוספות הן שביתות רעב, כניסה למקומות אסורים, סקווטינג, האטת עבודה וחרמות מסחריות. תכניות ארוכות טווח בוחרות טקטיקה בהתאם לנסיבות פוליטיות ותרבותיות.
עבור רבים אי-אלימות היא גם ערך חיי. זה כולל דאגה לכל היצורים, הימנעות מפגיעה בחיות ובטבע, וקבלת דרך חיים כמו צמחונות או טבעונות כדי להקטין פגיעה באחרים. גם תרגול אמפתיה והתנהגות אחראית נחשבים חלק מהדרך הזאת.
מחקרים מודרניים מצביעים על ירידה יחסית ברמות האלימות לאורך ההיסטוריה. תהליכים של דמוקרטיזציה, הגנה משפטית מוגברת על זכויות האדם והפחתת עונשי גוף תרמו להפחתת האלימות בחברות רבות.
מבקרים כמו טרוצקי, פרנץ פאנון ומלקולם אקס טענו שאי-אלימות אינה מספיקה או שהיא כלי של המחלקות השלטות. ישנה גם ביקורת על קורבנות שנאלצו לשלם במחיר חיים במהלך מאבקים לא-אלימים. יש מי שסבורים שאפקטיביות האמצעים תלויה גם ביכולת הקבוצה לפנות לאלימות אם תרצה.
שאלה חשובה היא האם פגיעה ברכוש נחשבת לאלימות. יש דעות שונות: חלק רואים נזק לרכוש כחלק ממערך לא-אלים, אחרים רואים בו סוג של אלימות שכן הוא יכול לגרום לחרדה ולפגיעה באנשים.
בישראל יש דוגמאות היסטוריות לאי-אלימות עוד מתקופת הרומאים, דרך תקופת היישוב והעפלה, ועד היום. פעילויות מודרניות כוללות מאבקים למען בעלי חיים, מחאות חברתיות, קמפיינים נגד עוני ועימות על התנתקות. גם בשטחים יש ניסיונות מאבק לא-אלימי מצד פלסטינים וישראלים, דוגמת ארגונים כמו לוחמים לשלום וסרבנות גיוס. שיטות כוללות צעדות, חרמות, והפגנות למען זכויות ושינוי.
בסך הכל, אי-אלימות היא גישה רחבה. היא כוללת טקטיקות שונות, מקורות רוחניים ורעיונות אסטרטגיים. ההצלחה והאתגרים שלה משתנים לפי המקרה, התרבות והמתנגדים.
אי-אלימות היא פעולה ללא שימוש באלימות. לא נוקטים מכות או פציעה. במקום זאת עושים מחאות, חרמות ושביתות כדי לשנות דברים.
הרעיון קיים בדתות רבות. אנשים בחרו באי-אלימות ממניעים מוסריים או כדי לעבוד טוב יותר פוליטית.
מהאטמה גנדי הוביל מאבק לא-אלים בהודו. הוא ארגן סירוב לשתף פעולה ולשלם מסים ופעולות כמו חרם המלח ב-1930. המאבק עזר להוציא את הבריטים מהודו.
מרטין לותר קינג השתמש באי-אלימות. היו חרמות על אוטובוסים, ישיבוּת בבתי קפה וצעדות גדולות. זה עזר לשנות חוקים ולהפחית אפליה.
יש מחאות ושכנוע, אי-שיתוף-פעולה (כמו שביתות וחרמות), והתערבות לא-אלימה (כמו חסימת כבישים). פעולות נוספות הן שביתות רעב והתקהלויות שקטות.
חלק מהאנשים בוחרים לחיות בלי לפגוע בבעלי חיים ובטבע. הם עוזבים פעולות שפוגעות באחרים.
יש הטוענים שאי-אלימות לא תמיד מספיקה. יש ויכוח אם הרס רכוש נחשב לאלימות או לא.
גם כאן נעשו פעולות לא-אלימות בעבר ובהווה. יש קבוצות שמפגינות נגד עוני, למען בעלי חיים ולמען שלום. יש גם יוזמות משותפות של ישראלים ופלסטינים לפעול בלי אלימות.
אי-אלימות היא דרך distinta לפעול למען שינוי. פעמים רבות היא דורשת אמונה ואומץ.
תגובות גולשים