אלבר כהן

אַלבֶּר כהן (Albert Cohen; 16 באוגוסט 1895, 7 באוקטובר 1981) היה סופר יהודי יליד יוון שחי בז'נבה וכתב בצרפתית. יצירותיו נחשבות מרכזיות בספרות היהודית־אירופית של המאה ה־20. רבות מספריו עוסקים בפער בין היהדות לבין התרבות המערבית הנוצרית.

נולד בקורפו למשפחה יהודית ים‑תיכונית ב־1895. משפחתו היגרה למרסיי ב־1900. למד בבתי ספר קתוליים ואז משפטים בז'נבה. ב־1919 קיבל אזרחות שווייצרית ונישא לאליזבט ברוכר; בתם מרים נולדה ב־1921. פרסם באותה תקופה ספרי שירה וערך את כתב העת Revue juive (כתב‑עת יהודי), שבו פרסמו גם מדענים ומחשבים ידועים.

בין שתי מלחמות העולם כתב ושירת כמייצגו של חיים ויצמן בפריז. אשתו הראשונה נפטרה ב־1924; בתקופה זו הוא פרסם את הרומן הראשון "סולל" (1930) וחיבר מחזה שהוצג בקומדי‑פרנסז (תיאטרון צרפתי ידוע). בשנות ה־30 עסק בניסיונות לארגן מתנדבים יהודים לצורך גיוס, אך השלטונות בצרפת לא נכנסו לשיתוף פעולה מלא.

במהלך מלחמת העולם השנייה ברח לאנגליה ב־1940. שם שימש כיועץ משפטי לוועדה לטיפול בפליטים וכנציג סוכנות היהודית (הארגון שייצג את היישוב היהודי) בפני ממשלות הגולה. נפגש עם שארל דה גול וקידם שיתופי פעולה בין אנשי צרפת החופשית לבין לוחמים יהודים במזרח התיכון (המערכה בסוריה ובלבנון, 1941). ב־1943 הכיר את אשתו השלישית, בלה ברקוביץ'.

אחרי המלחמה חזר לז'נבה ועבד בארגונים לטיפול בפליטים ובהמשך בארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם. ב־1954 פרסם את "הספר אשר לאמי". ב־1968 התמסר לכתיבה במלואו ופרסם את ספרו המפורסם ביותר "הנאוה לאדון" (Belle du Seigneur), שזיכה אותו בפרס האקדמיה הצרפתית והעלה את שמו כמועמד לפרס נובל. המשיכי פרסום כוללים את "בני החיל" (1969) ו"הו, אחי בני התמותה" (1972). ב־1979 קיבל דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית. נפטר ב־1981 מדלקת ריאות ונקבר בז'נבה.

כהן השתמש בגיבורים חוזרים ברומאנים שלו. הדמות המרכזית היא סולל, בנו של רב כריזמטי, שמופיעה כמעט בכל ספריו. קבוצה נוספת שחוזרת היא חמשת "בני החיל", קרובי משפחה נודדים אחרי דמות נערצת.

שני ספרים, "הספר אשר לאמי" ו"הו, אחי בני התמותה", הם אוספים של קטעים קצרים סביב נושא מרכזי. הראשון עוסק ביחסו המתנכר לאמו ובקידוש המשפחה, והשני בסיכום חייו ובחקר השנאה שספג. יש הטוענים שרוב יצירותיו בנויים כקטעים חוזרים המשקפים גישה פילוסופית שחיפשה גאולה מהברוטליות האנושית.

כתיבתו צינית, הומוריסטית ואקסטרוברטית, עם הדגשת האבסורד. כהן תאר את מפגש התרבויות בין יהודי הים התיכון לבין אירופה הקפדנית. גיבוריו, שבחיפוש תהילה עוזבים את מולדתם, חשים בסוף כגולים מנותקים משורשיהם.

מבקריו טענו מספר דברים: יש שמזהים אצלו אנטישמיות עצמית, כלומר שימוש בדימויים סטריאוטיפיים על יהודים; אחרים מצביעים על קווי גבריות פוגעניים בספריו וטענו למיזוגניה (שנאה כלפי נשים). דמותו של סולל מוצגת לעתים כמניפולטיבית ואופורטוניסטית. כמו כן הוזכרו התבטאויות פוגעניות שלו כלפי נשים מפורסמות.

בסיפור קומיקס לילדים צרפתי, Aladin et le crime de la bibliothèque, הספר "אוכלמסמרים" מופיע כמפתח לחידה.

פורסמו בחייו:

פורסמו אחרי המוות:

אלבר כהן (1895, 1981) היה סופר יהודי לידו בקורפו שביוון. הוא גר בז'נבה וכתב ספרים בצרפתית. הרבה מסיפוריו מדברים על המתח בין יהדות לתרבות האירופית.

נולד בקורפו וגדל במשפחה יהודית. המשפחה עברה למרסיי כשהיה ילד. למד משפטים בז'נבה. ב־1919 קיבל אזרחות שווייצרית ונישא. בשנת 1921 נולדה לו בת, מרים.

בשנות ה־30 כתב את הרומן הראשון שלו "סולל". בתקופת מלחמת העולם השנייה ברח לאנגליה. שם עבד כדי לעזור לפליטים ונציג את העם היהודי בפני ממשלות הגולה. אחרי המלחמה חזר לז'נבה ועבד בארגונים שעוזרים לאנשים.

ב־1968 פרסם את הספר המפורסם "הנאוה לאדון". הוא קיבל פרסים ובשנותיו האחרונות קיבל תואר כבוד מאוניברסיטה בישראל. נפטר ב־1981 ודלקת ריאות הייתה הגורם למותו.

הרבה מספריו כוללים דמויות חוזרות. הדמות המרכזית היא סולל, צעיר שאפתן. קבוצה נוספת היא חמשת "בני החיל", משפחה שנודדת באירופה.

חלק מספריו הם אוספים של קטעים קצרים. ספר אחד מדבר על יחסו לאמו, וספר אחר מסכם את חייו ובוחן את הקשיים שחווה כיהודי.

כתיבתו משעשעת ולעתים צינית. אנשים אוהבים את הדמויות היהודיות שלו כי הן חמות ולא מושלמות. אחרים טוענים שהוא מציג סטריאוטיפים על יהודים ולפעמים מציג נשים בצורה לא הוגנת.

בסיפרון קומיקס לילדים, Aladin et le crime de la bibliothèque, מוזכר אחד מספריו של כהן כחלק מהחידה.

פורסמו בחייו:

פורסמו אחרי המוות: