אמיל חביבי

אמיל חביבי (28.1.1922, 2.5.1996) היה סופר, עיתונאי, חבר כנסת ופעיל ציבור ערבי‑ישראלי. זכה בפרס ישראל לספרות ערבית בשנת 1992.

חביבי נולד וגדל בחיפה, בשכונת ואדי ניסנאס, ועבר לנצרת ב-1956. בשנות ה‑40 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ). פק"פ הייתה תנועה קומוניסטית שפעלה בתקופת המנדט. מאוחר יותר השתלב במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), וכיהן בכנסת מטעם המפלגה מ‑1953 עד 1965. בשנת 1965 חל פילוג במק"י ויצרה את רק"ח, קבוצה פרו‑סובייטית בראשות מאיר וילנר. חביבי הצטרף לרק"ח וכיהן בכנסת עד 1972.

בחביבי הושמו טענות שונות, כולל טענה על סיוע בלתי ידוע ברכישת נשק בזמן ביקור בחו"ל. הוא הכחיש זאת. בשנת 1988 הוגשה נגדו כתבה שייחסו לה פגיעה במתן שירותים לעם הפלסטיני. חביבי הגיש תביעת לשון הרע וזכה בבית המשפט המחוזי בנצרת; לאחר מכן הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

בין 1941 ל‑1943 עבד במשדרים בערבית ברשות השידור הבריטית. בשנות ה‑50 התחיל לפרסם סיפורים קצרים. סיפורו הראשון הופיע ב‑1954.

הספר המפורסם ביותר שלו נקרא האופסימיסט (בערבית: אל‑מתשאאל) ויצא ב‑1974. הספר מתאר את חיי היומיום של ערבים אזרחי ישראל. הסגנון משלב ריאליזם פנטסטי (שילוב של מציאות ודימיון), סאטירה והומור שחור. הספר תורגם לעברית ועובד להצגת יחיד על ידי השחקן מוחמד בכרי. חביבי כתב גם רומנים נוספים, סיפורים קצרים ומחזה אחד.

בשנים האחרונות של חייו שימש עורך היומון הערבי של המפלגה, "אל‑איתיחאד" (1972, 1989). ב‑1990 קיבל אות אל‑קודס לתרבות פלסטינית. ב‑1991 נבחר לאיש השנה בתחום הספרות הערבית על ידי כתב העת "אלמג'לה". ב‑1992 קיבל את פרס ישראל; ועדת השופטים שיבחה את חיבורו בין צורות ערביות קלאסיות לבין מסורת הסאטירה האירופית.

חביבי ייסד ב‑1990 את הוצאת ערבסק. ב‑1995 הקים עם סיהאם דאוד את כתב העת המשורר "משארף", שבו התפרסמו שירים בערבית ותרגומים.

ב‑1996 נפטר בגיל 73. ביקש להיקבר בחיפה ושהמצבה שלו תישא את הכיתוב "נשאר בחיפה" (باقٍ في حيفا). על שמו נקראות כיכר בחיפה ורחובות ביפו ובמ ramלה.

אמיל חביבי (1922, 1996) היה סופר ועיתונאי ערבי‑ישראלי. הוא גם כיהן כחבר כנסת.

חביבי גדל בחיפה ועבר לנצרת. הוא הצטרף למפלגה קומוניסטית. שירת בכנסת כמה שנים.

עבד ברדיו בשנות ה‑40. בשנת 1954 הופיע סיפורו הראשון. הספר המפורסם שלו נקרא האופסימיסט. הספר מראה את חיי היומיום של ערבים אזרחי ישראל. הוא משלב מציאות ודברים דמיוניים. זה עושה את הסיפורים מצחיקים ומרגשים.

חביבי ערך את העיתון הערבי של המפלגה. קיבל פרסים על כתיבתו, ובין היתר פרס ישראל ב‑1992. הוא הקים הוצאה לאור בשם ערבסק וכתב העת לשירה משארף.

הוא נפטר ב‑1996, וביקש לכתוב על מצבתו: "נשאר בחיפה". יש כיכר בשמו בחיפה ורחובות ביפו ורמלה.