אמנות חזותית בישראל היא היצירה החזותית שנוצרה בארץ החל מסוף המאה ה-19. "אמנות חזותית" = יצירה שאפשר לראות, כמו ציור, פיסול, צילום ועבודות דפוס. היצירה המקומית נשענת על מסורות מקומיות וגם על השפעות מערביות מאירופה וארה"ב. נושאים, טכניקות וסגנונות מגוונים משקפים חיפוש זהות מקומית ויחסים עם התרבות היהודית והערבית.
בתקופה זו לא הייתה בארץ מסורת חזקה לאמנות מודרנית. היו מסורות של אמנות דתית ועיטורית שנועדה לעולי רגל ולשוק המקומי. אמנים אירופאים נוצריים תיעדו את הנופים ואתרי הקודש, בנגיעה אוריינטליסטית. צלמים מקומיים ואחרים תיעדו את היומיום והאתנוגרפיה (חקר תרבויות).
בית הספר בצלאל בירושלים (1906) הקים מסורת אמנותית מודרנית בארץ. בצלאל עבד על חיבור בין מלאכה לאמנות, ושילב מוטיבים יהודיים ומזרחיים. המייסד בוריס שץ והמורים הביאו השפעות של אר נובו וסגנונות אירופיים. בבצלאל פעלו גם בתי מלאכה לייצור תכשיטים, שטיחים ותשמישי קדושה. המוסד נסגר ב־1929, אך מוזיאון בצלאל והאוספים שימשו אחר כך בסיס לאגף האמנות של מוזיאון ישראל.
בעשור השני של המאה ה-20 החלו אמנים צעירים להתנגד לסגנון הבצלאלי ולהתקרב לאמנות סובייקטיבית יותר. אברהם מלניקוב חיפש צורות מקומיות מעטיקות עתיקות. קבוצות ותערוכות שונות הציגו גם סגנונות פוסט-אימפרסיוניסטיים ואקספרסיוניסטיים מותאמים לנופים ולחיים בארץ. ציירים כמו נחום גוטמן וראובן רובין שילבו רומנטיקה, צבע חזק ופישוט צורני.
בשנת 1919 קיבלו אמנים ארמנים עבודה לשפץ אריחים כיפתיים. האמונת הקרמיקה הארמנית שילבה מסורת ערבית-עות'מאנית עם מוטיבים מקומיים. דוד אוהנסיאן ועמיתיו עיצבו אריחים למבנים בירושלים.
בשנות ה־30 עלו לישראל אמנים יהודים מאירופה עם השפעות מודרניסטיות. האוונגרד (אוונגרד = אמנות ניסיונית וחדשנית) הגיע בחלקו, אך לא באותו קצב כמו באירופה. בצילום ניכרה השפעה גרמנית-אקספרסיוניסטית; צלמים פיתחו קומפוזיציות חדשניות לתיעוד היישוב והמפעל הציוני.
ההשפעות האירופאיות הביאו שתי מגמות: רכות צבעונית מן פריז, ונפח קפוא מן הגישה הגרמנית. בשנים אלה בלטה גם האדריכלות הבינלאומית. אמנים השתלמו בחו"ל, והתנסו בשפות מודרניות כמו קוביזם וקונטמפוררי עכשווי.
תנועת הכנענים קראה לשחרור מזהות יהודית-דיאספורית ולבניית זהות עברית מקומית. האמנות ה"כנענית" השתמשה בצורות ארכאיות והושפעה מאמנות המסופוטמית. הפסל יצחק דנציגר ייצג אופציה זו, ויצירותיו כמו "נמרוד" עוררו ויכוחים על זהות, דת ומופגןיות.
ב־50, 60 עלו השפעות אוונגרדיות נוספות. חלק מהאמנים שאפו לפשטה אוניברסלית, אחרים שלבו אוונגרד עם ערכים מקומיים. בחזית התנועה עמדו אמנים שהשפיעו על התפתחות הפיסול והציור המופשט בישראל.
קבוצת "אופקים חדשים" היתה מובילה לאחר הקמת המדינה. חבריה חיפשו הפשטה לירית, הפשטה שמקושרת לנוף המקומי. יוסף זריצקי ועמיתיו קידמו סגנון מופשט אך עם זיקה למציאות המקומית. הקבוצה השפיעה רבות על העשייה האמנותית בעשורים הבאים.
בתקופה הזאת פעלו גם אמנים ריאליסטיים וחברתיים. הם הציגו דימויים על העבודה החקלאית, המעמדות והזיכרון היהודי. היצירות המונומנטליות בעבודות ציבוריות שיקפו נרטיבים לאומיים וסוציאליסטיים.
ב־50, 70 המשיכו אמנים צעירים לפתח אמנות מופשטת. חלקם המשיכו מסורות של הקבוצה, ואחרים הוסיפו השפעות חדשות, כולל אלמנטים של פופ ארט ואמנות מושגית (מושגית = אמנות שמדגישה רעיון על פני מראה).
מאמצע המאה ה־20 ועד שנות ה־70 חלה רגישות לנושאים פוליטיים ולקונפליקט. השפעות אמריקאיות האירופאיות חיזקו שימוש במדיה חדשה, ובאמנות צמחו ביטויי מחאה ואקטואליה.
יגאל תומרקין שילב בעבודותיו מחאה פוליטית, חומרי אדמה וחפצים יום־יומיים. יצירותיו הציגו קונפליקטים המורכבים של החברה הישראלית.
קבוצת "עשר פלוס" ורפי לביא קידמו שפה של חומרים פשוטים: דיקט, קרטון, קולאז', תמונות ומשטחים תעשייתיים. המונח "דלות החומר" תיאר אסתטיקה שמדגישה חומר דל כגישה ביקורתית לחברה.
בשנות ה־70 נוצרו שתי אסכולות בולטות: גישה תל־אביבית של דלות חומר ומושגיות, ו"אסכולת ירושלים" שנדדה בין רוחניות, מטאפיזיקה ומגע עם החיים היומיומיים.
אמנים ניסו מיצגים חוצי־תחום, פרויקטים סביבתיים ואמנות אדמה. פרויקטים כמו "פרויקט נהר ירושלים" וטיפולי נוף הדגישו את הקשר לאדמה ולנוף.
מה שנות ה־70 עסקו גם בגוף ובזהות. אמנים שילבו חומרים אישיים, צילום ותיעוד לטובת ניסוח זהויות חדשות.
אחרי מלחמת יום הכיפורים עלו ייצוגי מחאה חזקים באמנות. מיצגים וצילומים שיקפו ביקורת על מיליטריזם, מדיניות והכמיהה לשינוי חברתי.
בשנות ה־80 חזרו רבים לציור. השפעות פוסט־מודרניות, ציור אקספרסיבי, וכמעט־נרטיב חדרו לזירה. הצילום והווידאו התגבשו כס媒体 אמנותיים חשובים.
בשנות ה־90 והלאה נפתחו דלתות לאמנות עכשווית בינלאומית. מדיה דיגיטלית, וידאו, צילום ומיצבים הפכו נפוצים. אמנים בדקו זהויות, היסטוריה וזיכרון דרך סביבות מרובות פריטים ועבודות רב־מדייתיות.
העבודות שצוינו במקור מייצגות תקופות שונות: מיצירות בצלאל ועד מיצבים מודרניים ותמונות רחוב. הן ממחישות את השינוי התדיר והמורכב של האמנות בארץ.
אמנות חזותית בישראל היא ציור, פיסול, צילום ועבודות שאפשר לראות בארץ מאז סוף המאה ה-19. חלק גדול מהעבודות שילב מסורת מקומית עם רעיונות מאירופה.
באותן שנים ייצרו בעיקר חפצי דת וקישוטים. אמנים זרים הגיעו לצייר ולצלם את אתרי הקודש.
בשנת 1906 נפתח בית הספר בצלאל בירושלים. שם למדו אמנות ומלאכה ביחד. הם עיצבו כלי כסף, שטיחים ותשמישי קדושה עם מוטיבים יהודיים.
בעשור ה-20 אמנים צעירים ניסו לצייר בצורה חופשית יותר. הם ציירו ערים, כפרים ונופים בארץ בצבעים חיים.
אמני קרמיקה ארמנים עבדו על אריחים מיוחדים ליישובים ולמבנים בירושלים.
אוונגרד = אמנות חדשה וניסיונית. בשנות ה-30, 40 נכנסו סגנונות מודרניים והתפתח צילום יצירתי.
קבוצה שרצתה לזהות חדשה לעברים. הם השתמשו בצורות עתיקות ובהשראות מהאזור.
קבוצה חשובה אחרי הקמת המדינה. הם צבעו ויצרו ציורים מופשטים שמזכירים את הנוף המקומי.
יגאל תומרקין יצר פסלים עם חומרים פשוטים. בעבודותיו היתה ביקורת פוליטית וחברתית.
קבוצה שהשתמשה בחומרים זולים, כמו דיקט וקרטון. הם יצרו קולאז'ים ותמונות פשוטות.
בשנות ה-70 היו שתי גישות: תל אביבית שהתעסקה בחומרים פשוטים, וירושלמית שנגעה במיסטיקה ובחיים היומיומיים.
אמנים דיברו גם על הגוף, זהות והמציאות הפוליטית. הם השתמשו בתצלומים, מיצגים ועבודות שמספרות סיפור.
הרבה אמנים חזרו לציור. צילומים, וידאו ומיצבים הפכו חשובים. אמנים בדקו היסטוריה וזהות בדרך מודרנית.
יש עבודות מפורסמות מתקופות שונות. חלק מהיצירות מוצגות במוזיאונים, וחלק ברחוב. הן מראות איך האמנות השתנתה במשך הזמן.
תגובות גולשים