אמנת וושינגטון (חיות מוגנות)

אמנת וושינגטון, הידועה כ‑CITES (ראשי תיבות באנגלית: Convention on International Trade in Endangered Species of Wild Fauna and Flora), היא הסכם בינלאומי בין ממשלות למנוע סחר שמסכן מינים פראיים. האמנה נוסחה אחרי החלטה של IUCN ב‑1963. מטרתה לוודא שהסחר הבינלאומי בחיות ובצמחים לא ידרדר את מצבן עד להכחדה. האמנה הגיעה לתוקף ב‑1975. מאז, לפי הרשימות שלה, אף מין לא נכחד כתוצאה מהסחר הבינלאומי, אם כי מחקרים מעלים שאלות לגבי השפעתה על מינים מסוימים.

ההשתתפות ב‑CITES היא וולונטרית; מדינות שמצטרפות הופכות ל"צדדים להסכם". האמנה מחייבת כל צד לחוקק חוקים וליישם כללים ברמה הלאומית. היא אינה מחליפה את החקיקה המקומית, אבל מסגרת האמנה דורשת קיום חוקים, אכיפה והחרמות של סחורות כשנדרש. נכון ל‑2002, כ‑50% מהמדינות שלא עמדו בדרישות חשובות כגון מינוי רשות ניהול, רשות מדעית, חקיקה נגד סחר בלתי חוקי ועונשים מתאימים.

המימון לפעילות המזכירות נעשה מקרן נאמנות שממומנת על ידי הצדדים. פעילויות נוספות, כמו הכשרות ותוכניות שדה, זקוקות למקורות חיצוניים.

במקרה של הפרה דיווחים מגיעים למזכירות. המזכירות נותנת זמן תגובה לצד הנאשׁם ומציעה סיוע טכני לפתרון הבעיה. עוד אפשרויות תגובה כוללות אזהרות, השעיות שיתוף פעולה, ביקורים לבירור המצב והמלצות לצדדים להימנע מסחר עם המדינות המפרות. לעיתים מדינות מוטלות פניות־בידוד או סנקציות חד‑צדדיות באמצעות חקיקה פנימית, כמו ה‑Pelly Amendment שהשתמשה בה ארצות הברית ב‑1991.

CITES מחלקת המינים לשלושה נספחים לפי רמת הסיכון שנובעת מהסחר.
ראשית, חשוב להבין את המושג NDF. NDF (Non‑Detriment Finding) הוא מסמך מדעי שמראה שהיצוא לא פוגע באוכלוסייה המקומית. הרשות המדעית במדינה אחראית להכין את הדוח הזה.

אלו המינים שנמצאים בסכנת הכחדה אם הסחר בהם יימשך. סחר במינים אלה בטבע אסור, למעט במקרים נדירים ובאישור. כל יצוא או ייבוא מחייב היתר מיוחד מהרשות הניהולית. דוגמאות בולטות: גורילה, שימפנזה, טיגריס, יגואר, צ'יטה, פיל אסייתי, חלק מאוכלוסיות הפיל הסאוונה והקרנפים.

אלו מינים שלא בהכרח בסכנת הכחדה כעת, אך עלולים להיות בסכנה אם יימשך סחר רחב. לנספח זה נכנסים גם מינים שדומים חזותית למינים בנספח הראשון. יצואם מותנה בקביעת NDF ובהנפקת היתר יצוא מהרשות הניהולית.

מינים אלה מיועדים לפיקוח על הסחר שביקשה מדינה‑חברה לפקח עליו. המסחר מותר ברוב המדינות, אך רק עם היתר יצוא ואישור מקור החוקי של המין.

גם מקובל להפריד אוכלוסיות של אותו המין בין נספחים שונים. דוגמה לכך היא הפיל הסאוונה האפריקני: רוב האוכלוסיות בנספח הראשון, אך אוכלוסיות בדרום אפריקה ובמדינות שכנות מופיעות בנספח השני. זה מראה את הקושי בין שמירה על מין אחד לבין רישוי סחר מבוקר.

יש עלייה ברצון לאפשר סחר ממוקד ממקורות מנוהלים היטב. לדוגמה, המסחר בקרנף רחב‑השפה מדרום אפריקה יצר רווחים שהושקעו בשימור. עם זאת, צירוף מין לרשימת נספחים יכול גם להעלות את המחיר בשוק ולגרום ללחץ על האוכלוסייה בעקבות ציד בלתי חוקי. לעתים הצלת מין מיוחסת יותר להגברה באכיפה ובשמירה בשטח מאשר לקליטת האמנה לבדה.

תיקונים לאמנה דורשים רוב של שני שלישים. תיקון גברון (1983) אפשר לאיחודים כלכליים אזוריים להצטרף לאמנה. לפי סעיף 23, כל מדינה צד יכולה להכריז על החרגה לכל מין. החרגה כזו מבטלת את החיוב שלה באמנת CITES לגבי המין המוכרז. מנגנון זה חולש על האמנה ויוצר יוצאים מהכלל, למשל לגבי לוייתנים במקרים מסוימים.

מבקרי האמנה מצביעים על חולשות כמו חוסר חקיקה בארצות מסוימות, אכיפה לקויה, ותלות במימון חיצוני לפעילויות שדה. יש הטענה שברמה הקונקרטית האמנה אינה תמיד מספקת כדי להגן על מינים ספציפיים.

ישראל הצטרפה כאשררה ב‑18 בדצמבר 1979. היא מינתה את רשות הטבע והגנים כרשות הניהולית, וחטיבת המדע שלה כרשות המדעית. לפי החלטות מדיניות במדינה, לא יאושר יבוא של מינים בקטגוריות E (endangered, בסכנת הכחדה) ו‑CR (critically endangered, בסכנת הכחדה חמורה) בלי אישור מקצועי מיוחד.

נכון ל‑2007, בישראל אין חקיקה מלאה שמכסה סחר במספר רב של מינים המופיעים בנספחים, כגון חסרי חוליות, דגים וצמחים.

הרשות הניהולית אחראית על מתן היתרי יבוא ויצוא. הרשות המדעית בודקת השפעות הסחר ומכינה NDF. יחד הן בקודקוד היישום של האמנה בישראל.

CITES (שם באנגלית) היא חוקים בין מדינות.
המטרה שלה לשמור על חיות וצמחים מסוכנים.
נוסחה אחרי שדנו בזה ב‑1963. היא הופעלה ב‑1975.
היא עוזרת למנוע סחר שמסכן מינים.

האמנה מחלקת מינים ל‑3 רשימות, שהם "נספחים".
יש חוקי יצוא וייבוא לפי כל נספח.

נספח I: המינים המסוכנים ביותר.
סחר בהם בדרך כלל אסור. צריך היתר מיוחד.
דוגמאות: גורילות, טיגריסים, פילים וחלק מהקרנפים.

נספח II: מינים שלא מסוכנים עכשיו.
אבל הם עלולים להיסכן אם יסחרו בהם הרבה.
לפני יצוא צריך בדיקה מדעית (NDF). NDF מסביר שזה בטוח.

נספח III: מדינה ביקשה עזרה לפקח על סחר במין.
מסחר מותר עם היתר ומתן אישור מקור.

כל מדינה חייבת למנות רשות ניהולית. זו נותנת היתרים.
רשות מדעית בודקת אם היצוא בטוח ומכינה NDF.

לפעמים מין אחד מפורק לנספחים שונים.
כך קורה עם הפיל האפריקאי במקומות שונים.
יש גם מקרים בהם סחר מבוקר עוזר לשמור על מין.

ישראל הצטרפה לאמנה ב‑1979.
הרשות שאחראית היא רשות הטבע והגנים.
נכון ל‑2007, אין חוק מלא לכמה קבוצות כמו דגים וצמחים.
המדינה מנסה לאשר יבוא של מינים בסכנה רק עם אישור חזק.