אמנת ז'נבה הרביעית

אמנת ז'נבה הרביעית עוסקת בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה או תחת כיבוש.
("אוכלוסייה אזרחית" = אנשים שאינם משתתפים בלחימה, למשל אזרחים ופצועים שלא לוחמים). האמנה אומצה ב-1949 ונכנסה לתוקף ב-1950. נכון להיום חתומות עליה 196 מדינות.
יש מחלוקת אם אמנות ז'נבה הן חלק מהמשפט המנהגי (משפט המבוסס על פרקטיקה כללית של מדינות) או שהן דין הסכמי בלבד (חוקים שנקבעו בהסכמים). טענות מסוימות קובעות שאמנות 1949 חלות גם על מדינות שלא חתמו עליהן.
הסעיף מתייחס להגנה על בתי חולים ותנאי הפסקת ההגנה. נמסר כי נוכחות פצועים או נשק קל בבתי החולים אינה בהכרח תחשב כפגיעה בצד המאיים.
("כוח כובש" = כוחות צבא השולטים באזור אחרי כיבוש). הכוח הכובש חייב לשמור על הסדר והביטחון, ולכבד מנהגים מקומיים. עליו לשמור זכויות בסיסיות כמו הזכות לחיים, חופש תנועה, פרנסה, דיור, קניין, הליך הוגן וטיפול רפואי. האמנה אוסרת ענישה קולקטיבית, גירוש תושבים ולהפעיל לחץ לשיתוף פעולה.
איסור על העברה או גירוש בכפייה של מקומות מוגנים. פינוי מותרים רק אם יש צורך צבאי או ביטחוני הכרחי. במידה ופינו אנשים, יש להשיבם לביתם מיד בתום הפעולות. המדינה שגורמת לפינוי חייבת לדאוג לתנאי מחיה, בריאות וביטחון ככל האפשר, ולמנוע קריעת משפחות.
הכובש צריך להקל על פעילות מוסדות טיפול וחינוך לילדים. יש לזהות קשרים בין ילדים להוריהם. אסור לשנות מעמדם האישי או לגייסם כדי לשרת את הכובש. אם ילדים יתומים ואין קרובים מתאימים, הכובש דואג לפרנסתם ולחינוכם. עדיפות במזון, טיפול רפואי והגנה ניתנת לילדים מתחת גיל 15, לנשים הרות ולאימהות עם תינוקות מתחת לגיל 7.
כוח כובש יכול להגביל תנועה או להטיל סגר רק אם זה הכרחי לצורך צבאי מיידי. יש לבדוק שלושה קריטריונים: צורך צבאי, התאמת האמצעי למטרה, ומידתיות הפגיעה בזכויות האזרחיות.
בחלק מהמדינות טוענים שאזרחים שלוקחים חלק בלחימה עשויים לאבד חלק מזכויות ההגנה שלהם. עם זאת, פרוטוקולים מ-1977 הרחיבו הכרה בזכויות לשבויי מלחמה גם ללוחמי גרילה. פרוטוקולים אלה מחייבים רק מי שחתמו עליהם.
בעת מעצר בשטח כבוש, הכוח הכובש חייב לאסור מכות ועינויים. עליו להסביר את עילת המעצר ולכבד זכויות המעצרים. יש לספק תנאי מחיה, מזון, טיפול רפואי ולהתיר קשר עם משפחות וארגונים בין-לאומיים.
אמנת ז'נבה מגדירה הפרות חמורות שיש להן אופי של פשעי מלחמה. כל מדינה צד מחויבת לרדוף ולהעמיד לדין מי שביצע או הורה על הפרות כאלה, בבית משפט מקומי או בבתי דין בין-לאומיים.
ישראל השתתפה בוועידת ז'נבה ב-1949 וחתמה על האמנה הרביעית ב-6 ביולי 1951. הממשלה אישרה את הצטרפות המדינה, אך הכנסת לא חוקקה את האמנה בחוק פנימי.
קיים חילוקי דעות לגבי סעיפים מסוימים, ובפרט סעיף 49 שנוגע להעברות אוכלוסייה. הקהילה הבינלאומית רואה ביישוב אזרחי של שטחים כבושים עבירה על סעיף זה, ואילו מדינת ישראל טוענת שמעמד יהודה ושומרון שונה מבחינה משפטית ונגדילה שלא חלה עליהם האמנה. עם זאת ישראל הודתה שהיא מיישמת את חלקים מהאמנה ביהודה ושומרון.
בתי המשפט בישראל, כולל פסיקות בג"ץ מאז 1981, קבעו שסעיף 49(1) נתפס כ'דין הסכמי' ולא כ'dין מנהגי'. מועצת הביטחון של האו"ם ב-1979 קבעה בהחלטה 446 כי הקמת התנחלויות אינה חוקית לפי המשפט הבינלאומי.

אמנת ז'נבה הרביעית מגנה על אזרחים בזמן מלחמה ובכיבוש.
(אזרחים = אנשים שהם לא לוחמים). האמנה נכתבה ב-1949 והחלה ב-1950. 196 מדינות חתומות עליה.
בית חולים מוגן בדרך כלל. פצועים שנשמרים שם לא הופכים אותו למטרה.
("כוח כובש" = הצבא ששולט באזור כבוש). הכובש צריך לדאוג לסדר ולכבד מנהגים מקומיים. עליו לשמור על זכות לחיים, תנועה, עבודה ובית.
אסור לענוש את כולם ביחד. אסור לגרש אנשים בכוח מבלי סיבה בטוחה.
אסור להעביר או לגרש אנשים בכפייה. פינוי אפשרי רק אם בטוח לצורך ביטחון. אחרי זה צריכים להשיב את התושבים ולדאוג להם.
הכובש צריך לעזור לבית ספרים ולגילוי הורים. אסור לגייס ילדים לחילות או לשנות את מעמדם.
עדיפות במזון וטיפול ניתנת לילדים קטנים, לנשים הרות ולאימהות עם תינוקות.
אפשר להגביל תנועה רק אם זה הכרחי מבחינה צבאית. הצעד צריך להיות מתאים ומידתי.
עצירים לא יוכו ולא יעונו. חייבים להסביר להם למה נעצרו. יש לתת להם אוכל, טיפול ופגישה עם משפחה.
הפרות חמורות של האמנה נקראות פשעי מלחמה. מדינות חייבות לשפוט את העושים עוול.
ישראל חתמה על האמנה ב-6.7.1951. יש ויכוח אם כל סעיפיה חלים על אזורים מסוימים.
ב-1979 האו"ם קבע שהקמת ישובים בשטח כבוש אינה חוקית לפי המשפט הבינלאומי.