אנטון ברוקנר

אנטון יוזף ברוקנר (1824, 1896) היה מלחין אוסטרי מרכזי של הרומנטיקה המאוחרת. הרומנטיקה היא תקופה מוזיקלית שבה מדגישים רגשות ומבנים גדולים. ברוקנר זוהה עם הזרם הווגנריאני, כלומר עם ההשפעה של ריכרד וגנר על הסגנון וההרמוניה שלו. הסימפוניות שלו נחשבות ליצירות מיוחדות ברפרטואר, בגלל הממדים העצומים שלהן והעובדה שיש כמה גרסאות לכל אחת, כתוצאה מתיקונים וביקורת בתקופתו.

שפתו המוזיקלית עשירה בהרמוניות (צירופי צלילים) ובפוליפוניה, צירוף קולות ומלודיות עצמאיות בו-זמנית. יצירתו נחשבת רדיקלית בגלל דיסוננסים (התנגשות צלילים), מודולציות פתאומיות (שינויים מהירים במפתח) והרמוניות נודדות. אלה הופכים את סימפוניותיו לדרמטיות ולהארות מוזיקליות בעלות משקל היסטורי.

אנטון ברוקנר נולד באנספלדן, היום פרבר של לינץ. אביו היה מנהל בית ספר ונגן עוגב, והוא היה המורה הראשון של ברוקנר. בצעירותו עזר בהוראה וליווה ריקודי כפר כדי להרוויח. למד במנזר האוגוסטיני בסנט פלוריאן, וב-1851 מונה לנגן העוגב במקום.

במהלך תקופה זו חיבר כמה יצירות קודש, הגדולה בהן רקוויאם, מיסה לזכר המתים. רקוויאם היא מיסה שנכתבת לזכר אדם שנפטר. ברוקנר המשיך ללמוד אצל סימון זכטר ואוטו קיצלר, שהכרו לו את מוזיקת וגנר. מאז 1863 חקר ברוקנר את יצירות וגנר באופן מעמיק.

גאוניותו נראתה בעיקר באמצע שנות שלושים לחייו, אך ההכרה הרחבה הגיעה רק בשנות ה־60 שלו. הוא היה קתולי אדוק וחובב בירה, ובכל זאת התקשה להשתלב בסביבה המוזיקלית של וינה. בשנת 1861 הכיר את פרנץ ליסט, דמות חשובה שהראתה לו תמיכה.

ב-1868 קיבל משרה כמורה לתאוריה בקונסרבטוריון של וינה. הוא הקדיש עצמו לכתיבת סימפוניות, אך בתחילה הקהל והמבקרים תיארו את יצירותיו כ"פרועות" ו"חסרות שחר". ב־1875 קיבל משרה באוניברסיטת וינה וניסה להכניס את תאוריית המוזיקה לתוכנית.

ווינה היתה בזמנו במלחמת דעות בין חסידי וגנר לחסידי בראהמס. המבקר אדוארד הנסליק נחלץ כנגד ברוקנר, בעוד מנצחים כמו ארתור ניקיש ופרנץ שאלק תמכו בו. תומכיו הציעו שינויים ביצירותיו כדי שהן יקבלו בברכה על ידי הקהל. ברוקנר אישר שינויים אלה אז, אך בצוואתו השאיר את הפרטיטורות המקוריות בספריה הלאומית של וינה מתוך ביטחון ביצירה שלו.

מעבר לסימפוניות כתב ברוקנר גם מיסות, מוטטים ויצירות קודש אחרות. הכתיבה הכוראלית שלו לרוב שמרנית וכוללת קונטרפונקט, שיטה של חיבור קולות עצמאיים זה עם זה. ברוקנר היה נגן עוגב מוערך, אך כתב מעט יצירות חשובות לעוגב; האלתורים שלו לעיתים נתנו רעיונות לסימפוניות.

אישיותו היתה פשוטה וצנועה. סיפור מפורסם מתאר כיצד נתן מטבע למנצח הנס ריכטר וביקש ממנו לשתות כוס בירה לחיו. הוא לימד נגינה בעוגב, ותלמידו הנס רוט השפיע מאוחר יותר על מאהלר.

ברוקנר מת ב־11 באוקטובר 1896 בוינה. השמעת הבכורה של הסימפוניה התשיעית שלו התקיימה ב־11 בפברואר 1903, שבע שנים אחרי מותו. הוא לא נישא אף פעם. הוא הותיר הוראות לחניטת גופו לאחר המוות.

המוסד המוזיקלי בעיר לינץ נקרא על שמו מאז 1932, אוניברסיטת אנטון ברוקנר למוזיקה, דרמה ומחול. יצירותיו מסומנות בקטלוג WAB, שערכה רנטה גרסברגר. מזכירו פרדריק אקשטיין פרסם ב־1923 ספר על חייו.

אנטון ברוקנר (1824, 1896) היה מלחין אוסטרי חשוב. הוא חיבר סימפוניות גדולות. סימפוניה היא יצירה ענקית לתזמורת.

ברוקנר נולד באנספלדן קרוב ללינץ. אביו לימד אותו נגינה על העוגב. העוגב הוא כלי נגינה גדול בכנסייה.

כשהיה צעיר הוא למד במנזר והפך לנגן עוגב שם. הוא כתב גם רקוויאם. רקוויאם זהו מיסה לזכר אנשים שנפטרו.

הוא למד אצל מורים שקירבו אותו למוזיקה של ריכרד וגנר. וגנר היה מלחין שהשפיע מאוד על ברוקנר.

ברוקנר כתב סמפוניות שאנשים לא תמיד הבינו בהתחלה. המוזיקה שלו השתמשה בהרמוניות מיוחדות. הרמוניות הן שילוב של צלילים יחד.

הוא לימד בתזמורת ובקונסרבטוריון בוינה. היו אנשים שמתווכחים על המוזיקה שלו. כמה מנצחים גדולים עזרו לו להעלות את יצירותיו על הבמה.

ברוקנר היה אדם צנוע שאהב בירה. הוא לא התחתן. הוא מת ב־1896 בוינה. הסימפוניה התשיעית שלו הושמעה בפעם הראשונה ב־1903, אחרי מותו.

יש בבית הספר למוזיקה בלינץ שם שעושה מוסיקה על שמו מאז 1932. יצירותיו מסומנות בספר בשם WAB.