באסטר קיטון

ג'וזף פרנק "באסטר" קיטון (4 באוקטובר 1895, 1 בפברואר 1966) היה שחקן ובמאי בקולנוע האילם (סרטים ללא פסקול). הוא בנה קומדיה פיזית ושמר על פרצוף חסר הבעה, שקיבל את הכינוי "פני אבן". עבודתו כמפיק ובמאי השפיעה רבות על התפתחות הקולנוע הקומי.

קיטון נולד בעיירה פיקווי, קנזס, בזמן שסדרת וודוויל של משפחתו הופיעה שם. וודוויל היא תיאטרון של מופעים קצרים ושעשוע. אביו עבד כאמן וודוויל נודד. באסטר הופיע על הבמה מגיל שלוש במופע המשפחתי "שלושת הקיטונים". הוריו השליכוהו על תפאורה כדי ליצור קטעים קומיים; הוא למד לבצע נפילות בטוחות ולא נפגע. הוא הקנה לעצמו פרצוף חסר הבעה כשהבחין שהקהל מגיב טוב יותר לכך. עד גיל צעיר הוא כבר היה כוכב במה.

ב-1917 פגש קיטון את רוסקו ארבקול ועבד ככוכב משנה ואיש פעלולים. חלק גדול מהסרטים ההם אבדו. לאחר הצלחה בקומדיות קצרות קיבל קיטון אולפן משלו והתחיל ליצור סרטים באורך מלא. מבין סרטיו המפורסמים: "הכנסת האורחים שלנו" (1923), "הנווט" (1924), "שרלוק הצעיר" (1924), "הגנרל" (1927), "איש המצלמה" (1928) ו"ביל המלח" (1928). "הגנרל" נחשב ליצירת מופת, משלב קומדיה פיזית ואהבת רכבות. חלק מהסרטים נכשלו מסחרית.

המונח סלפסטיק (slapstick) מתייחס לקומדיה פיזית שמדגישה נפילות ופעולות מביכות. קיטון היה אחד המובילים בז'אנר הזה.

ב-1928 רכשה MGM את אולפניו. העבודה תחת שליטה גדולה צמצמה את חופש היצירה שלו. הוא החל לשתות יותר, נפגע ביצירתיותו, ואושפז בשנת 1937. בתקופה זו כתב קטעי הומור לסרטים של אחרים, כולל כמה חלקים שנכנסו לסרטי האחים מרקס. בהמשך, בעזרת אשתו השלישית, הפסיק לשתות וחזר להופיע.

ב-1950, 1951 הופיע בסדרות טלוויזיה, אך ביטל אותן בגלל קושי לייצר תוכן מעולה מדי שבוע. ב-1952 שיחק לצד צ'ארלי צ'פלין בקומדיה הדרמטית "אורות הבמה" (Limelight). הסרט חידש את העניין בקיטון. במהלך שנות ה־50 וה־60 הופיע בפרסומות, בפסטיבלים וברטרוספקטיבות. ב־1965 כיכב בקצרה ב"The Railrodder". לפני מותו פרסם את זכרונותיו בשם "עולם הסלפסטיק המופלא שלי". נפטר ב־1966 ממחלת סרטן ריאות.

קיטון, לצד צ'פלין והרולד לויד, נחשב לאחד מגדולי הקומיקאים של הקולנוע האילם. רבים רואים בו החדשן ביותר מבחינה טכנית וקולנועית. דואר ארצות הברית הוציא בול עם דיוקנו ב־1964. קומיקאים כמו אלק גינס, פיטר סלרס, בלייק אדוארדס וג'קי צ'אן ציינו השפעה ממנו.

ב-1921 נישא לנטלי תלמדג', אחותה של נורמה תלמדג'. הם התגרשו ב־1932. ב־1933 נישא למיי סקריבן; הם התגרשו ב־1936. ב־1940 נישא לאלינור נוריס, צעירה ממנו ב־23 שנה, שעזרה לו לשקם את חייו. הם נשארו נשואים עד מותו. הזוג הופיע יחד בקרקס מדרנו בפריז בשנים 1947, 1954.

ג'וזף פרנק "באסטר" קיטון (1895, 1966) היה שחקן ובמאי בסרטים אילמים. סרטים אילמים הם סרטים ללא מוזיקה מוקלטת. הוא היה מפורסם בזכות פרצוף שאינו מראה רגשות. לכן קראו לו "פני אבן".

הוא נולד בזמן שהמשפחה הופיעה בהצגות וודוויל. וודוויל זה מופעים עם שירים וסצנות מצחיקות. מגיל שלוש הופיע עם הוריו. אביו היה משליך אותו על הבמה. באסטר למד ליפול בבטחה ולא נפגע. כך הוא התפרסם כבר בילדות.

קיטון עבד בסרטים אילמים והמציא קטעי קומדיה פיזית. קומדיה פיזית (סלפסטיק) היא בדיחות עם נפילות ותאונות מצחיקות. בין סרטיו המפורסמים: "הנווט" (1924) ו"הגנרל" (1927). "הגנרל" נחשב לאחד הטובים שלו. רבים עדיין מסתכלים בו היום.

כשבאו סרטים עם קול, החיים שלו השתנו. ב־1928 מכרו את האולפן שלו ל־MGM. הוא התמודד קשה ועבר תקופות קשות. אחר כך הצטער, והמשיך לעבוד בקטעי טלוויזיה ובסרטים קטנים. ב־1952 שיחק עם צ'ארלי צ'פלין בסרט "אורות הבמה". ההופעה חידשה את העניין בעבודותיו.

קיטון נשא שלוש נשים. האישה השלישית עזרה לו להשתקם. הוא השפיע על הרבה קומיקאים אחריו. בשנת 1964 הופיע על בול דואר. ב־1966 נפטר ממחלת ריאות. לפני מותו כתב ספר על עבודתו בשם "עולם הסלפסטיק המופלא שלי".