בדחן

בדחן הוא שם לאומן שהנחה ושעשוע בטקסים יהודיים וחגים. הם היו אמנים נודדים. הם נסעו מעיירה לעיירה, הביאו בדיחות, שירים, חרוזים ודרשות הומוריסטיות.

אמנות הבדחן כמעט או יש לה פסק זמן גדול אחרי השואה, כשהרבה מקהילות יהודי מזרח אירופה נעלמו והמסורת לא התאוששה.


הבדחנים נזכרים כבר בסוף ימי הביניים, במאות ה־13 וה־14. דמותם הושפעה מדמות הליצן האירופית. בקהילות מזרח אירופה הם פיתחו כלים אמנותיים שונים: דקלום (הגשה בעל־פה), הצגה, אלתור וזמרה. בתחילה קראו להם 'לצים' או 'גחכנים', ואחר כך 'בדחנים'. דרשו מהם ידיעה רחבה של טקסטים יהודיים בכל צורותיהם.

בשתי המאות שלפני השואה הפכו הבדחנים למנחי טקסים: חופות, לידות, בריתות וטקסי פורים. הם הופיעו לעיתים עם תזמורות כליזמרים, נגני מוזיקה יהודית עממית, או בשירה בעצמם. רובם היו עניים ונודדים, אך היו גם עשירים ומוכרים. חלקם נאסרו או נודו על ידי רבנים ונכבדי קהילה, בשל לעג לעשירים או שימוש הומוריסטי בפסוקים.


הרשל'ה מאוסטרופולי ומוטקה חב"ד הם שמות ידועים. אליקום צונזר (1835, 1913) מווילנה נחשב לאחד הבולטים של המאה ה־19. צונזר כתב שירי בדחנות ביידיש עממית, הלחין אותם ולעיתים אלתר לפי הקהל. הוא שילב משלים עממיים, מוסר השכל וביקורת חברתית, ומהשפעתו נהנו דורות של מאזינים.


בשנים האחרונות יש תחיית עניין בבדחנות, בעיקר בקהילות חסידיות. בדחנים מופיעים בחתונות ובסעודות שבעה ברכות, בדרך כלל ביידיש. יש אנשים שעוסקים בכך מקצועית, כמו יענקל מילר ויעקב צוקר, ויש גם מנחים שממלאים את התפקיד הזה מעבר לתפקידם הרגיל.

בדחן הוא אמן שמצחיק ומנחה בטקסים וחגים. הם נסעו מעיירה לעיירה. הם הביאו בדיחות, שירים וחרוזים.

לפני הרבה שנים אמנות הבדחן כמעט נעלמה בזמן השואה. הרבה מקהילות יהודי מזרח אירופה נעלמו אז.


הבדחנים הופיעו כבר במאות ה־13 וה־14. הם הושפעו מהליצן של המלכים. הם ידעו להציג, לאלתר ולספר שירים. אחר כך הם נקראו 'בדחנים' והם הובילו טקסים כמו חופות ובריתות. לפעמים הופיעו עם כליזמרים, נגנים של שירים יהודיים.


הרשל'ה מאוסטרופולי הוא בדחן מפורסם. אליקום צונזר מווילנה כתב שירים ביידיש. אנשים אהבו לשיר אותם.


היום יש בדחנים בקהילות חסידיות. הם מופיעים בעיקר בחתונות. הם בדרך כלל מדברים ושרים ביידיש.