ביציניום

במוזיקת הרנסאנס ובתקופה המוקדמת של הבארוק, המושג ביציניום (bicinium) מתייחס ליצירה המבוצעת בידי שני מוזיקאים או שני קולות. פעמים רבות השתמשו בביציניה גם ככלי חינוכי ללימוד מוזיקה.

למונח היו שני שימושים היסטוריים: היום הוא משמש לכינוי כל יצירה דו-קולית מאותן תקופות, ותקופתית הוא התייחס לסוג מסוים של יצירה שנועדה ללימוד, בעיקר באזורים פרוטסטנטיים דוברי גרמנית.

השימוש הראשון במונח נרשם בפולין ב-1540 על ידי יאן מלובלין (Jan z Lublina). כמה עשורים לאחר מכן הופצו ספרי ביציניה בגרמניה, בארצות השפלה ובאיטליה, כי השיטה הוכיחה את עצמה כעזר הוראה. מרטין לותר קידם את שילוב לימוד המוזיקה עם לימוד תהילים, וביציניה המבוססים על טקסטים גרמניים של תהילים תרמו לכך.

שירת ביציניום נחשבה קלה יותר מהשתתפות באנסמבל. בדרך כלל כתבו אותן לשירה או ניגון של תלמידים מאותו גיל ויכולת, ולעיתים לזוגות תלמיד-מורה. יש גם דוגמאות מאוחרות יותר, כמו "Jesus Christus, unser Heiland der von uns" של יוהאן פאכלבל.

ביציניום (bicinium = יצירה לשני קולות) הוא שיר או קטע מוסיקלי לשני מוזיקאים או שני זמרים.

זה היה נפוץ ברנסאנס ובתחילת הבארוק. הפעם הראשונה שנרשם הייתה בפולין ב-1540 על ידי יאן מלובלין. אחר כך הופצו ספרי ביציניה בגרמניה, בארצות השפלה ובאיטליה.

מרטין לותר רצה שילדים ילמדו מוזיקה וגם לימודים דתיים. ביציניה עם טקסטים מתי־התהילים עזרו בזה. ביציניה היו בדרך כלל קלים לשירה. תלמידים שרו או ניגנו אותם יחד, לפעמים עם מורה. לדוגמה, גם יוהאן פאכלבל כתב ביציניום.