בתיה לישנסקי

בתיה לישנסקי (1899, 1992) הייתה פסלת, יוצרת פסלים ישראלית. יצירותיה ריאליסטיות ומשקפות נושאים של הנרטיב הציוני, הסיפור על הקמת היישוב והמדינה. זכתה בפרס ישראל לפיסול (1985), בפרס דיזנגוף לפיסול (1944, 1957) ובהוקרת יקירת תל‑אביב (1983).

נולדה במאלין שבאימפריה הרוסית ועלתה לארץ ב‑1910 עם משפחתה. למדה בגימנסיה הרצליה בתל‑אביב ולימודי ציור אצל אירה יאן. פיתחה את עבודת הפסל אצל בוריס שץ בירושלים. המשיכה ללמוד רישום ופיסול ברומא, בברלין ובפריז בשנות ה־1920. ב־1926 הציגה בסלון דז־אנדפנדאנט בפריז. לאחר שובה לארץ ב־1929 קיימה את תערוכת היחיד הראשונה כאן. זלמן שזר נשא את דברי הפתיחה בתערוכה.

התקבלה להקמת אנדרטאות, פסלי זיכרון, ובין היתר הקימה את האנדרטה בחולדה. בצרפת השוו אותה לאוגוסט רודן. ביתה היה ברחוב נחום 10 בתל‑אביב.

יצירתה נחלקת לשלוש קבוצות עיקריות. עיקר העשייה שלה נשען על הבעה רגשית, הבנה כיצד לחבר בין הפסל לבין הצופה. היא הדגישה את נאמנותה לחומרי הפיסול, אבנים, ברונזה ועץ, והשאיבה את הכוח הייצוגי ממעבר החומר ממצב גולמי למהות רוחנית. השפה שלה נעה בין פירוק פרטים להשגת זרימה וצורתיות ברורה.

הייתה לה משפחה בולטת: שלוש אחיות, ביניהן רחל ינאית בן‑צבי, שאחרי הנישואים הייתה אשתו של הנשיא יצחק בן‑צבי. אחותה שרה הקימה מרפאה ראשונה של קופת חולים כללית ותמר הייתה רופאה. בתיה חיה יחד עם הציירת אנני נוימן, ויצרה לה דיוקנאות וזכרונות אמנותיים. לא היו לה ילדים. חייה כללו משברים אישיים, ונדליזם והרס של עבודות פגעו בבריאותה הנפשית; היא ניסתה להתאבד פעמיים. נפטרה בשנת 1992 ונקברה בנחלת יצחק בתל‑אביב.

כמה מעבודותיה המוכרות: "עבודה והגנה" (1929, 1937) בחולדה; "הורה" (1946) בפארק כפר סבא; "ההעפלה" (1985) בקיבוץ גלאון; "מגש הכסף" (1960) במוזיאון ההגנה; "מנורה" ביד יצחק בן‑צבי; ו"נעורים" בבית אריאלה.

יצרה פסלי חוצות ואנדרטאות רבים הפרוסים ברחבי הארץ. אלה כוללים זיכרונות מלחמה, עליית העקורים ונושאים חברתיים.

פרס ישראל לפיסול (1985), פרס דיזנגוף לפיסול (1944, 1957), ויקירת העיר תל‑אביב (1983).

בתיה לישנסקי (1899, 1992) הייתה פסלת, יוצרת פסלים מאבן וברונזה. נולדה במאלין ועלתה לארץ ב‑1910. למדה אמנות בארץ ובאירופה, והציגה בתערוכות בפריז וערים נוספות.

היא בנתה אנדרטאות, פסלי זיכרון, והציבה פסלי חוץ בערים ובקיבוצים. יצירותיה קשורות לסיפור העם והמדינה, והן ריאליסטיות ומלאות הבעה.

בתיה חיה עם הציירת אנני נוימן. היא לא הולידה ילדים. היו לה שלוש אחיות, ורחל ינאית הייתה אישה של הנשיא יצחק בן‑צבי.

נפטרה בשנת 1992 בגיל 92.

כמה עבודות בולטות: "עבודה והגנה", "ההעפלה" ו"מנורה".

זכתה בפרס ישראל ובפרס דיזנגוף לפיסול.