ג'ון באגוט גלאב

סר ג'ון באגוט גלאב (1897, 1986), שנודע גם כ"ג'לוב פאשא", היה לוטננט-גנרל בריטי שעמד בראש הלגיון הערבי, צבא ממלכת ירדן, בשנים 1939, 1956.

נולד בנורת'ינגטון במחוז לנקשייר בבריטניה. במלחמת העולם הראשונה שירת בחזית בצרפת. ב-1920 הוצב בעיראק תחת שלטון בריטי, חי בין הבדואים ולמד את שפתם. שם קיבל צלקת בפנים, שעליה כונה "אבו חניכ'", בעל הצלקת.

ב-1925 הוענק לו תואר OBE (קצין במסדר האימפריה הבריטית). ב-1930 מונה לסגן-מפקד הלגיון הערבי (הצבא של ירדן) והקים בו גדוד סיור מדברי שנלחם בפשיטות בדואים והקטין את הבעיה.

ב-1939 קיבל את הפיקוד על הלגיון מידי פרדריק פיק. בזמן מלחמת העולם השנייה הלגיון פעל נגד מרד בעיראק, לחם בסוריה נגד כוחות וישי וביצע משימות שיטור באזור ארץ ישראל ממערב לירדן. ב-1946 הוענק לו תואר CMG (עמית במסדרי השירות).

ב-1948, לאחר הכרזת מדינת ישראל, פיקד על הלגיון במלחמה. הלגיון נלחם באזור ירושלים, בכוחות סביב לטרון ובכיבוש הרובע היהודי בעיר העתיקה. היהודים שנפלו בשבי זכו לטיפול שנחשב יחסית הומאני, אך רבים גורשו ונלקח רכושם. גלאב לא הצליח לכבוש את ירושלים המזרחית המלאה, ונכשלים גם בהגנה על ערים כמו רמלה ולוד.

גלאב היה קרוב למלך עבדאללה הראשון, מצב שחיזק את מעמדו. לאחר רצח עבדאללה ב-1951 עלו החשדות נגד השפעת בריטית בממלכה. כשהמלך חוסיין עלה לשלטון ב-1953, הוא ראה בגלאב איום. ב-2 במרץ 1956 גלאב הורחק מירדן ובתו לו סופו של תפקידו הצבאי שם. ב-1956 הוענק לו תואר אביר (KCB) על ידי המלכה אליזבת השנייה.

אחרי שובו לבריטניה בילה בציור, מחקר וכתיבה. הוא אימץ ילדים מדוויות ומפליטים, היה ידוע בחבישת כאפייה וחקירת התרבות הערבית, ונפטר ב-1986 במחוז סאסקס.

במאמרים ותזכירים ששלח בשנות השלושים והארבעים, הציג גלאב תמונה ביקורתית ואף חריפה כלפי התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל. הוא השתמש בטיעונים אנטישמיים (שנאת יהודים) מקובלים אז, ותיאר דפוסי התיישבות יהודית כהולכים ומתבססים עד כדי שליטה כלכלית. במכתבים ובתזכירים הוא השווה את הציונות לכיבושים היסטוריים, כמו ממלכת הצלבנים, וטען שהמאבק על הארץ עלול להימשך דורות.

ב-1946 הציג תזה שקראה להכרה בחלוקה (פליטים יהודים ומדינה יהודית חלקית) כדי למנוע, לטענתו, אסון ארוך טווח. בתזכירים אלה גלאב אף המליץ על העברת אוכלוסייה ערבית מאזורים שיוקצו למדינה יהודית, כדי למנוע קונפליקט עתידי.

לאחר 1948 המשיך גלאב לבקר את ישראל בחומרה. הוא האשים את הישראלים בשימוש בכוח ובטקטיקות אלימות, השווה לעתים את דרישותיהם לאולטימטומים דיקטטוריים וטען שליהודים יש השפעה על התקשורת המערבית. בשנות ה-50 וה-60 טענותיו הפכו לפרו-ערביות בולטות, ובחלק מכתביו נשמעו גם טיעונים שהוגדרו כאנטישמיים.

לאחר שחזר לבריטניה הבטיח שדעותיו אינן נובעות משנאה אישית ליהודים, אך המשיך לבקר את מדיניות ישראל ואף השמיע השוואות קשות. עם הזמן חלק מטענותיו על אירועים ב-1948 הוטרו ואף סולפו, לפי מבקרים.

בדו"חות שכתב בשנות ה-30 וה-40 ניתח גלאב את המרד הערבי כמאבק לאומי ודתי. הוא תיאר את הלוחמה הגרילתית (לוחמת כנופיות קטנות) כקשה להתמודדות עבור צבאות סדירים, וטען שהשימוש בטרור דורש תשובה נוקשה כדי להשיג שקט.

גלאב ראה בפליטים הפלסטינים קורבן של הלחימה והכישלון הארגוני של ההנהגה הפלסטינית. הוא ביקר את מדיניותם של חלק מהמנהיגים וקבע כי עמדתם הקיצונית הביאה להפסד והחמצת הזדמנויות פשרה. בו־זמנית הוא הביע הזדהות עם סבלם ותאר את נפגעי המלחמה כשוהים בעוני וצער.

גלאב כתב ספרים רבים על שירותו ומחשבתו. בכתביו שילב חוויות צבאיות, שיפוט היסטורי ודעות פרו-ערביות, שלעיתים עוררו ביקורת חריפה על נימות אנטישמיות.

סר ג'ון באגוט גלאב (1897, 1986) היה קצין בריטי. קראו לו גם ג'לוב פאשא. הוא פיקד על הלגיון הערבי. הלגיון הערבי הוא הצבא של ממלכת ירדן.

נולד באנגליה. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא. בשנות ה-20 היה בעיראק. שם חי עם בדואים. למד את שפתם. קיבל צלקת בפנים, ולכן קראו לו "אבו חניכ'" - בעל הצלקת.

בשנות ה-30 ניהל יחידה שיצאה למדבר כדי להגן על כפרים. ב-1939 הפך למפקד הלגיון הערבי. בזמן מלחמת העולם השנייה הלגיון לחם במקומות כמו עיראק וסוריה.

ב-1948, כשהוקמה מדינת ישראל, הלגיון השתתף בלחימה. הלחימה גרמה להרבה אנשים לעזוב את בתיהם ולאבד רכוש.

היה לו קשר חזק עם המלך עבדאללה מירדן. אחרי רצח המלך ב-1951 המצב הפוליטי השתנה. ב-1956 המלך חוסיין ביקש ממנו לעזוב את ירדן.

אחרי שעזב חזר לבריטניה וכתב ספרים. הוא אימץ ילדים מדוויות ומהפליטים. לבש לפעמים ביגוד ערבי כמו כאפייה. נפטר ב-1986.

גלאב כתב הרבה מסמכים ודעות על הציונות (התנועה להקמת מדינה יהודית). הוא לא הסכים עם הרעיון הזה והביע טענות קשות. אנשים רבים ראו בחלק מדבריו שנאה כלפי יהודים. המילה אנטישמיות מסבירה שנאה כלפי יהודים.

בזמן המרד הערבי בשנות ה-30 הוא תיאר את המאבק ככלי להגנה על האדמה והדת. על מה שהאירע ב-1948 (הנכבה) הוא כתב שהרבה פלסטינים סבלו ואיבדו בתים. הוא גם חשב שהמנהיגים הפלסטינים היו קשים לפשרה.

גלאב כתב ספרים על שירותו ועל המזרח התיכון. חלק מספריו עוררו רגש חזק ומחלוקת.