גאומורפולוגיה (מיוונית: γῆ, "אדמה", μορφή, "צורה", λόγος, "תורה") היא ענף במדעי כדור הארץ שעוסק בתהליכים היוצרים ומעצבים את הנוף. היא שואפת לנתח ולצפות היווצרות ושינוי של פני שטח באמצעות תצפיות שטח, ניסויים פיזיקליים ומודלים מתמטיים. התחום קשור לגאולוגיה, גאוגרפיה פיזית, טקטוניקה, ארכאולוגיה, פדולוגיה (מדע הקרקע) והנדסה.
הגאומורפולוגיה מתחלקת לתת־תחומים עיקריים: מדרונית (שיפועים), קרחונית (גלציאלית), נחלית (פלוביאלית), רוחית (אאולית), חופית וטקטונית (נאו-טקטוניקה).
המדע מספק הבנה של תהליכים עולמיים ומקומיים. הידע שימושי לשימור ולמניעת נזקים, למשל להגנה חופית ושיקום נהרות.
המונח החל לשמש בסוף המאה ה-19. ארוזיה (סחיפה) הייתה אחת ההנחות המרכזיות. ויליאם מוריס דייוויס ווולתר פנק, בראשית המאה ה-20, נחשבים לאבות הגישה הקלאסית. דייוויס הדגיש שהנוף תוצאה של תהליכים ארוכי־טווח והשפעת סוג הסלע. פנק הדגיש את תפקיד הטקטוניקה, תנועות קרום כדור הארץ. עם זאת, הגישה המודרנית דוחה חלק מהקביעות הנוקשות שלהם.
בשנים האחרונות נע מעבר מאופי תיאורי למידול מתמטי וסטטיסטי של תופעות נופיות. הגישה המודרנית היא הוליסטית: מתחשבת במספר גורמים ותהליכים הפועלים יחד. אחד מהעקרונות הוא לראות שינוי נוף כחלק ממערכת טבעית פעילה, ולא כשלב בדרך לצורה סופית אידיאלית.
האקלימט (טמפרטורה ומשקעים) משפיע מאוד על עיצוב הנוף. בתקופות הקרחוניות, למשל, שונו תהליכים גאומורפולוגיים וקצב פעילותם. יש גם היזון חוזר: טופוגרפיה מקומית יכולה לשנות מאפייני אקלים מקומי, כמו רוחות ולחות, והשינויים האלה משפיעים על שקיעת סדימנטים.
בליה היא הסרת חומר מפני השטח. סחיפה היא העברת החומר הזה על ידי סוכני הסעה, כגון מים, רוח או קרח. המטרה ה"אינטואיטיבית" של התהליכים האלה היא להוביל את הסלע לשווי משקל עם סביבתו החדשה. בליה נחלקת לעתים לקריטריונים כמו בליה נחלית (פלוביאלית) ובליה רוחית (אאולית). ביישובים לחים כימיה וביולוגיה משפיעות יותר על הבליה. באזורים קיצוניים ויבשים דומיננטית הבליה הפיזיקלית.
מדרון הוא שיפוע שנוצר או עוצב באמצעות חשיפה וסחיפה של סלע. זהו צורת הנוף הנפוצה ביבשות. חקר המדרונות כולל חלוקה מורפולוגית, תיאור תהליכים וכימות בעזרת מודלים של נגר וחלחול מים. ענף זה בוחן איך מדרונות נוצרים ומתפתחים ואיך תנאי אקלים יוצרים סוגי קרקע ובתי גידול שונים.
תחום זה בוחן יחסי גומלין בין קרחונים לסביבה. קרחון הוא שלג שהורבד, נדחס והפך לקרח. לקרחונים תכונות אלסטיות ויכולת לגלוש. קרחונים כיסו בעבר שטחים נרחבים ועיצבו את הנוף בתקופות הקרחוניות. תפוצתם תלויה באקלים ומשתנה בין זמנים קפואים לחמים.
הענף עוסק בנהרות וערוצי זרימה. מים מעבירים ושוקעים סדימנטים. עוצמת ההשפעה תלויה בנפח המים ובכמות החומר הזמין. תהליכים אלה יוצרים מישורי הצפה ודלתאות, כמו בדלתת הנילוס ובמיסיסיפי. חומרים בנהר יכולים להיות במצב צף, בתנועה על תחתית הערוץ, או מומסים במים.
רוח שוחקת ומעבירה חלקיקים. חלקיקים קטנים, כמו חרסית וטין, נישאים בהשעיה באוויר. חלקיקים גדולים יותר, כדוגמת חול, נעים בסלטציה (דילוגים קצרים) או על הקרקע. סופות אבק הן דוגמה לפעילות אאולית. החומרים האלה יכולים להיות מושקעים רחוק ממקורם, ולעתים הם עשירים במלחים ומינרלים. פעילות אאולית בולטת באזורים צחיחים.
תחום זה מתמקד בעיצוב חופים ובהשפעת הסביבה הימית. בליה חופית ויצירת אבני חוף מושפעים ממספר גורמים ייחודיים, ביניהם גלים, זרמי שובר ומאפייני חוף מקומיים.
נאו-טקטוניקה עוסקת בעיצוב נוף הנובע מטקטוניקה צעירה. דוגמאות כוללות שבירת מניפות סחף ויצירת גבעות לחץ ובקעים בעקבות תזוזות שבר.
פעולות האדם, בנייה, כרייה, חציבה, כריתת צמחייה, חקלאות, בניית טרסות, סכרים והטיית נהרות, משנות פני השטח ותהליכים טבעיים. השפעות אלה כל כך משמעותיות, שלפעמים מציעים לקרוא לעידן הנוכחי "אנתרופוקן" (העידן של האדם).
גאומורפולוגיה = חקר צורות הארץ.
זהו מדע שחוקר איך נוצר ומשתנה הנוף. חוקרים מסתכלים בשטח. הם עושים ניסויים ובונים דגמים כדי להבין תהליכים.
יש תחומים שונים: מדרונות, קרחונים, נחלים, רוח, חופים וטקטוניקה.
המילה התחילה בסוף המאה ה-19. שני חוקרים חשובים הם דייוויס ופנק. הם חשבו על איך נופים משתנים בזמן.
האוויר והגשם (האקלים) משפיעים על הנוף. בתקופות קרות היו קרחונים ענקיים. הצורה של הארץ משנה את האוויר במקומות קטנים.
בליה = הסרת חומר מפני הקרקע. סחיפה = העברת החלקים האלה במים, ברוח או בקרח.
מדרון הוא שיפוע. חוקרים בודקים איך מדרונות נוצרים ומתי הם מתמוטטים.
קרחון = שכבת שלג דחוס שהפכה לקרח. קרחונים זזים ומשנים את הנוף.
נהרות ועליהם זורמים מים. הם נושאים בחול ובאבנים. הם בונים דלתות ומישורים בוציים.
הרוח נושאת אבק וחול. חלקיקים קטנים עפים באוויר. חול יכול לדלג וליצור דיונות.
חופים משתנים בגלל גלים ורוחות. הם יכולים להיעלם או להיבנות מחדש.
תנועות קרקע יוצרות גבעות ובקעים חדשים.
אדם משנה את פני השטח. בנייה וכרייה משנים נופים. בגלל האדם מדברים על העידן "אנתרופוקן".
תגובות גולשים