גטו וילנה

וילנה הייתה מרכז רוחני חשוב של יהודים במזרח אירופה ולפני המלחמה כונתה "ירושלים דליטא". בין שתי המלחמות העיר הייתה תחת שלטון פולין. ב-1939 נכנסו אליה הסובייטים, וב-1941, במסגרת מבצע ברברוסה, נכנס הוורמאכט והחיילים הגרמנים החלו להטיל הגבלות קשות על היהודים.

בקיץ 1941 החלו פוגרומים ומעשי רצח, בשיתוף פעיל של ליטאים מקומיים. הנאצים ורצחיהם הובילו כבר בקיץ ההוא להרשעתם של יותר מ-35,000 מיהודי וילנה במבצעי חיסול מהיר, בעיקר בפונאר (אתר ההרג ליד העיר).

ב-6, 7 בספטמבר 1941 רוכזו כ-38,000 יהודים בשני גטאות במרכז העיר. המפקד הגרמני היה פרנץ מורר. הגטו חולק לשניים: "גטו 1" לעובדים עם אישורי עבודה וכ-29,000 איש, ו"גטו 2" לזקנים ולחולים, כ-11,000 איש. ההפרדה החלה להקל על השליטה והובילה לתנאי מחיה קשים ולמחלות.

עד סוף דצמבר 1941 חוסל "גטו 2" ותושביו נרצחו או נשלחו לפונאר. הנאצים נטו להצהיר על מספרים קטנים של יהודים שנשארו בגטו כדי לשמר כוח עבודה; בפועל היו בו כ-20,000 איש תחת שמירה גרמנית ומשטרת ליטא.

מדי פעם נערכו אקציות (שילוחים להשמדה). בין ינואר 1942 למרץ 1943 הייתה תקופה של "ייצוב" יחסית, כשהרעידות ההמוניות הצטמצמו. היודנראט (מועצת נציגי היהודים), בראשות יעקב גנס, ניסה לשמור על הישרדות הקהילה באמצעות ארגון עבודות כפייה, בתי תמחוי וחינוך. בניגוד לדימויו, היודנראט קיבל החלטות קשות וטען שסירוב עלול להביא להשמדת כל הגטו.

למרות הקשיים פעלו בגטו חיי תרבות עשירים: תיאטרון, ספרייה פעילה, סימפוזיונים ומופעים מוסיקליים. קבוצת "בריגדת הנייר" הסתירה והסתירה פריטי תרבות רבים כדי להגן עליהם מהשמד או גניבה.

אנטון שמיד, חייל אוסטרי בוורמאכט, היה עד לפעולות ההשמדה. בסתיו 1941 החל להסתיר יהודים ואף להנפיק דרכונים מזויפים. לפי ההערכות סייע להציל כ-250 איש. שמיד נתפס והוצא להורג ב-13 באפריל 1942.

ב-21 בינואר 1942 הוקם בארגון המחתרת המאוחד FPO, בראשות יצחק ויטנברג וסגניו אבא קובנר ויוסף גלאזמן. החברים באו מתנועות נוער וממפלגות שונות. הם פעלו בחבלה ובמבצעי נקמה בסביבה.

המתח בין המחתרת ליודנראט גבר כשהמחתרת קראה להתנגדות מזוינת. המחתרת ראו ביודנראט בוגד כשזה נענה להוראות הגרמנים והסכים לגירושים חלקיים. ויטנברג נתפס לבסוף, הוסגירו אותו ב-16 ביולי 1943 והוא מת, יש גרסאות שונות לגבי מותו.

בקיץ 1943 החלו גירושים נרחבים למחנות עבודה באסטוניה. ב-1 בספטמבר 1943 הוצאו כ-7,000 יהודים למחנה עבודה באסטוניה. המחתרת קראה לא לעלות על קרונות הגירוש ולפתוח במרד, אך מרד כולל לא פרץ. כ-150 לוחמים נמלטו דרך תעלות ביוב והצטרפו לפרטיזנים.

ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו. רוב התושבים נרצחו בפונאר והשאר נשלחו למחנות השמדה במזרח. וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב-12 ביולי 1944.

קבוצה קטנה של יהודים שרדה במחנה העבודה HKP, שנוהל בידי קרל פלגה. חלק מהאחרים ניצלו בעזרת אנשים כמו מריה פדצקה, שהוכרה מאוחר יותר כחסידת אומות העולם.

וילנה הייתה עיר יהודית חשובה. לפני המלחמה קראו לה "ירושלים דליטא".
בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לעיר. הם החלו לקבוע חוקים קשים נגד היהודים.
בהמשך הרגו הנאצים ולאחרים במקומות כמו פונאר. פונאר הוא מקום קרוב שבו הרגו אנשים.

ב-6, 7 בספטמבר 1941 רוכזו כ-38,000 יהודים בשני גטאות. גטו זה הוא רובע שבו כלאו יהודים.
הגטו נחלק לשני חלקים: אחד לעובדים, והשני לזקנים ולחולים.
התנאים היו קשים. אנשים סבלו מרעב וממחלות.

אחרי כמה חודשים חוסל החלק של הזקנים. הנאצים שלחו רבים לפונאר.
היודנראט (מועצת נציגי היהודים) ניסה לארגן עבודה, מזון ובתי ספר לילדים.
למרות הקשיים היו בגטו הצגות, ספרייה והופעות שמחו מעט את האנשים.
קבוצה בשם "בריגדת הנייר" הסתירה ספרים וציורים כדי לא לשכוח את התרבות.

אנטון שמיד היה חייל שסייע ליהודים והעניק דרכונים מזויפים. הוא עזר להציל כ-250 אנשים.
שמיד נתפס והוצא להורג ב-1942.

חבורה של צעירים הקימה ארגון מחתרת שנקרא FPO ב-1942. הנהגתם כללה את יצחק ויטנברג ואבא קובנר.
הם רצו להילחם בנאצים ולמנוע גירושים. לקראת סוף הגטו הייתה הרבה מחלוקת בין המחתרת ליודנראט.

בקיץ 1943 התחילו גירושים למחנות עבודה. חלק מהאנשים לא רצו לעלות לקרונות. כמה לוחמים ברחו דרך תעלות הביוב והצטרפו לפרטיזנים ביערות.
ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו. רבים נרצחו ושאר נשלחו למחנות.
וילנה שוחררה ב-12 ביולי 1944 על ידי הצבא האדום.

מספר אנשים שרדו בזכות עזרה של אנשים טובים, כמו מריה פדצקה.