גטו לודז'

=גטו לודז'

גטו לודז' (Getto Łódzkie) היה אחד הגטאות הגדולים בפולין הכבושה ונמצא בשטח שסופח לגרמניה. גטו הוא אזור שבו אסרו הגרמנים על היהודים לצאת. שטחו היה כ-4 קמ"ר, ומתוכם 2.5 קמ"ר ראויים למגורים. לתוך אותו שטח נדחסו כ-165,000 יהודים תושבי לודז' וסביבתה, ועוד כ-40,000 מגורשים מאזורים אחרים, ועוד כ-7,000 צוענים. בסך הכל עברו בו כ-205,000 איש. בעת השחרור נותרו 877 איש וכ-10,000 שרדו במקומות אחרים.


כאשר גרמניה כבשה את לודז' בספטמבר 1939, חיו בעיר כ-672,000 איש. השלטון הגרמני סיפח את העיר ושינה את שמה לליצמנשטט. המטרה הגרמנית הייתה לגרש את היהודים או לנצל את האוכלוסייה ככוח עבודה זול. ב-8 בפברואר 1940 הוכרז הגטו רשמית, והוא ננעל לחלוטין ב-1 במאי 1940. לפני ובמהלך ההקמה, יהודים נושלו מרכושם ונדרשו ללבוש טלאי צהוב.


הגטו הוקם בצפון מרכז העיר, בשכונת באוטי. הנהלת הגטו הגרמנית ישבה בכיכר השוק, והיודנראט (מועצה יהודית שנקראה "יודנראט") ניהל חלק גדול מהחיים הפנימיים. בראש היודנראט עמד חיים מרדכי רומקובסקי, שנבחר על ידי הגרמנים והיה מתווך בין השלטונות ליהודים. סביב כיכר השוק פעלו משרדי הנהלה, מפעלים ושירותים. מסביב לגטו הוצבו משטרות, גדרות תיל ונקודות שמירה.

חלקים מהעיר נותקו זה מזה, ונבנו גשרים מעץ כדי לאפשר תנועה פנימית. רצפת החיים הציבוריים השתנתה, כנסיות נסגרו, ואחסון חפצים שנגזלו מהיהודים נערך במבנים שונים.


רומקובסקי וחברי היודנראט קיבלו סמכויות רחבות מהגרמנים. רומקובסקי קידם מדיניות של "עבודה להצלה", כלומר עבודת כפייה שהמטרה הייתה לשכנע את הגרמנים להשאיר את תושבי הגטו ככוח עבודה. רסורטים (בתי מלאכה בגטו) הפכו למרכז החיים: בשיאה, כ-95% מהמבוגרים הועסקו בהם. יום העבודה הארוך והרעב המתמשך גרמו למחלות ולמות רבים.

היודנראט סידר שירותים קהילתיים יחסית מפותחים, כמו מזון, בריאות וחינוך. עם זאת, רומקובסקי פעל נגד פעילים פוליטיים ואלו שנחשדו בהתנגדות, והמקורבים לו זכו לתנאים משופרים.

התנאים היו קשים: צפיפות חריגה, אספקת מזון דלה, מטבע מקומי מיוחד וצריכת קלוריות נמוכה. על פי הערכות, כ-18,000 מתו מרעב בשנת 1942, וסה"כ כ-43,500 מתו מרעב ומחלות במהלך קיום הגטו.

מערכת החינוך בגטו הייתה אחת המאורגנות בגטאות: בתחילה למדו אלפי ילדים בבתי ספר עבריים שהועברו לתוך הגטו. עם הזמן בתי הספר נסגרו ורבים מהאלמנטים החינוכיים הפכו לחלק מתמיכת הישרדות, כמו מזון ודיור לילדים.


בשנים 1941, 1942 הוגברו הגירושים לגטו ולמחנות ההשמדה, והגרמנים החלו לשלוח אוכלוסיות רבות למחנה חלמנו (Chelmno), שם נרצחו רבים מהם. ב-15 במאי 1942 גורשו עוד כ-55,000 אנשים. בספטמבר 1942 הוטל גירוש של 20,000 ילדים (ה"שפרה"). היו ניסיונות להתנגד, וסירוב הורי הילדים הוביל לעימותים קשים. בסופו של דבר רוב הילדים שגורשו נשלחו להירצח במחנות.


בשנים 1943, 1944 נקבע גורל הגטו בידי בכירים נאצים. בעוד שר כמה רצו לשמר את הגטו כמקור עבודה, אחרים דגלו בחיסולו. בקיץ 1944 החלו גירושים רחבים לאושוויץ ולחלמנו. ב-2 באוגוסט 1944 יצאו רכבות ראשונות לאושוויץ, וב-28 באוגוסט הושמדו אלפי תושבים, כולל רומקובסקי ובני משפחתו. לקראת השחרור נותרו בגטו קבוצות ניקיון שביצעו עבודות פירוק. בסופו של דבר שרדו רק 877 איש כאשר הצבא הסובייטי שחרר את לודז' ב-19 בינואר 1945.


התנגדות מזוינת כמעט ולא התקיימה בלודז', בין השאר בגלל שליטתו החזקה של רומקובסקי והקושי להבריח מזון או נשק. עם זאת, הייתה התנגדות לא-מזוינת: חיי תרבות, חינוך סודי, שביתות ועבודת שביתות בסמוך לבתי המלאכה. היו מעשים של סבלנות פאסיבית, הימנעות משירות ומעשי חבלה ברסורטים כדי לפגוע באספקה לגרמנים. ארכיון וצילומים תיעדו את החיים בגטו ונשמרו להיסטוריה.

=גטו לודז'

גטו לודז' היה אזור בעיר שבו הגרמנים אסרו על יהודים לצאת. הגטו היה קטן יחסית, כ-4 קמ"ר.

כ-165,000 יהודים מתושבי העיר נדחסו לשם. עוד אנשים גורשו לשם מאזורים אחרים. בסך הכל עברו בגטו כ-205,000 אנשים.


הגרמנים לקחו את העיר בשלהי 1939. הם רצו לגרש את היהודים או להשתמש בהם לעבודה.

ב-1940 הכריזו רשמית על הגטו. היה על היהודים ללבוש טלאי צהוב. רבים נאלצו לעזוב את בתיהם.


הגטו היה בשכונת באוטי. מנהלי הגטו היו הגרמנים, והיודנראט (הנהגה יהודית) סידר את ענייני היום־יום. רומקובסקי היה ראש היודנראט.

החוץ היה מוקף גדרות ותעלות שמירה. נבנו גשרים עץ כדי לעבור בין חלקי הגטו.


הרבה אנשים עבדו במפעלים בתוך הגטו. בתי ספר ופעילויות תרבות התקיימו בהתחלה. אבל הרעב והמחלות היו קשות. אלפי אנשים מתו מרעב וממחלות.


הגרמנים שלחו קבוצות רבות למחנות החיצוניים, בין היתר למחנה חלמנו. חלק מהילדים נלקחו גם הם. בקיץ 1944 החלו לשלח אנשים לאושוויץ. בסופו של דבר, רק 877 אנשים נשארו כששוחררה העיר ב-19 בינואר 1945.


כמעט לא הייתה התנגדות מזוינת. אנשים ניסו לשמור על לימוד, תרבות ועזרה הדדית. הם גם עשו שביתות וניסו להאט את העבודה כדי להגיב למציאות הקשה.