גיוס חוץ לארץ

גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן לחיילים שגויסו בקרב יהודי אירופה וצפון אפריקה בתקופת מלחמת העצמאות. רובם ניצולי השואה, וכ-20,000 מהם גויסו ונלחמו, כשיעור של כרבע מכוחות הצבא באותה תקופה. רבים לחמו בחזיתות קדמיות ונפלו בזמן ההגנה על המדינה.

לאחר המלחמה נותרו באירופה כמיליון ניצולים ללא בית. רבים רוכזו במחנות העקורים (מחנות פליטים שהקצו מדינות מלחמה). חיילים יהודים ששרדו את צבאות בעלות הברית ופעילי ההגנה מארץ ישראל החלו ליצור קשרי סיוע, להקים סניפים ולהכשיר שליחים.
נחום שדמי הוביל את מאמצי הארגון באירופה. ההגנה פעלה בגרמניה, אוסטריה, איטליה ובמקומות נוספים. עבודתם כללה חינוך, אימונים קדם-לוחמיים והכנה לעלייה, ולעתים האימונים נערכו בלי נשק בסיסי.
הישבעה של החברים הציבה מטרות ברורות: עלייה לארץ, הגנה על היהודים, שמירה על טוהר הנשק וסודיות, ומוכנות למלחמה למען עצמאות.
החינוך והמוסר זכו להשקעה רבה. מדריכים שאפו לעודד ניצולים מדוכאים בעזרת לימוד עברית, תרבות ולימודי ציונות.

עם החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וההחרפה הלחימה, הועבר הדגש לגיוס מהיר של לוחמים לארץ. בתחילה בן־גוריון לא נתן עדיפות מלאה, אך עד מהרה תמך בהעלאת המגויסים בשל האבדות הקשות בארץ. שדמי וארגונו האיצו בגיוס ממדינות מפתח במזרח ומרכז אירופה.
הגיוס כלל לרוב גברים עד גיל 35, ורבים מהצעירים נענו. חלק נמנעו או ברחו, אך רובם התגייסו מתוך רצון לעלות ולתרום למלחמה.
העולים הוכנו במחנות עלייה בצרפת ובאיטליה. בגלל סגירת שערי הבריטים, רבים ניסו לעלות באופן בלתי־לגאלי והגיעו גם למחנות המעצר בקפריסין. באותם מחנות נמשכו ההכנות והאימונים.

בהכרזת המדינה ובמהלכה הגיעו לישראל יותר מ-20,000 מגויסי גח"ל. בתחילה שולבו כמה מאות בלבד, אך בהמשך מספרם גדל והם הפכו לחלק משמעותי מצה"ל.
עולים רבים הועברו מיד למחנות קלט, לאימונים ולהגנה. לפעמים עלו לקרב עוד בטרם הכירו את הארץ או מצאו בני משפחה.

לוחמי הגח"ל שירתו ברובם ביחידות קדמיות. רבים לחמו בחטיבות הפלמ"ח, יחידות ההגנה שתרמו משמעותית למבצעים. הם השתתפו בקרבות לטרון, בצובה, בנגב ובמבצעים נוספים. בסיומו של 1948 היו בצה"ל יותר מ-20,000 עולים חדשים. במהלך המלחמה נהרגו 858 עולים חדשים, כ-18.9% מכלל ההרוגים.

למרות תרומתם, ניצולי השואה נתקלו לעיתים ביחס מזלזל מצד החיילים הוותיקים. שמות גנאי כמו "אג"ד" ו"גחלייצים" משקפים תחושות זרות ופערים תרבותיים. הפערים והקושי בהבנה גרמו למתחים חברתיים גם בתוך הצבא.

קשיי השפה העברית והמחסור באימונים היו מכשולים מרכזיים. חלק מהלוחמים לא הבינו פקודות בלחימה. עם זאת, רבים מביאים ניסיון קרבי קודם, ופקודים דיווחו שהעולים נלחמו באומץ ולעתים היו קריטיים לתוצאות.

חלקם של לוחמי הגח"ל נשכח יחסית בזיכרון ההיסטורי למשך שנים. מאז המאה ה-21 חלה התעוררות להנצחתם: חדר גח"ל במוזיאון הפלמ"ח, פרויקט "נצר אחרון" ואנדרטת "משבר לתקווה" ביער המגינים לזכר 634 עולים שנהרגו במלחמה. בשנת 2008 יצא הסרט "בית אבי", המספר על מגויס מחנות העקורים שהגיע ישר לקרבות.

גח"ל (גיוס חוץ לארץ) היו יהודים שעלו מאירופה וצפון אפריקה ושרדו את השואה. כ-20,000 מהם גויסו ולקחו חלק במלחמת העצמאות.

המון ניצולים חיו במחנות העקורים. מחנות העקורים = מחנות פליטים להנצולים אחרי המלחמה. ארגונים מארץ ישראל באו לעזור, והוקמו סניפים לארגון והדרכה.

ב-1947 קיבלה האו"ם החלטה על חלוקה. אחרי זה פרצה מלחמה. ההגנה באירופה גייסה צעירים כדי לעלות ולעזור בארץ. רבים ניסו לעלות בדרכים לא חוקיות בגלל סגירת הבריטים.

כשהגיעו לארץ, רבים הועברו למחנות קלט ואז לאימונים. לעתים נשלחו לקרב מיד כשהם לא הכירו את הארץ עדיין.

לוחמי הגח"ל לחמו בחזיתות קשות כמו לטרון והנגב. הם שירתו ביחידות חשובות ועזרו למלא את שורות הצבא.

הרבה עולים לא ידעו עברית טוב. זה היה קשה בלחימה. לפעמים קיבלו יחס קשה מהחיילים הוותיקים. אבל רבים לחמו באומץ.

858 עולים חדשים נהרגו במלחמה. יש היום מוזיאון, אנדרטה בשם "משבר לתקווה" ותיעוד תרבותי. בשנת 2008 יצא סרט בשם "בית אבי" על סיפור כזה.