גמגום היא הפרעת דיבור שמפריעה לשטף הדיבור. המאפיינים העיקריים הם חזרתיות של צלילים או הברות, הארכת צלילים, ו"חסמים" (בלוק), העצירה לפני או במהלך המילה. החוויה אצל מי שמגמגם היא לעיתים של חוסר שליטה רגעי בעת הדיבור.
התופעה איננה מחלה אלא תסמונת עם דרגות חומרה שונות. יש אנשים שמדברים בצורה כמעט תקינה ולצד אחרים שמתקשים לתקשר מילולית ברצינות.
הגורם המדויק לגמגום לא ידוע. כיום רואים אותו כתוצאה של שילוב גורמים: תורשה (גנטיקה), הבדלים נוירולוגיים ותנאים פסיכולוגיים וסביבתיים. בעבר היו תאוריות שייחסו זאת להתנהגות נלמדת או לבעיות משפחתיות, ולאחר מכן נבדקו גם סיבות אורגניות הנוגעות לשרירים ועצבים.
סריקות מוח של מבוגרים מגמגמים הראו הבדלים בתפקוד מוחי ובזרימת דם באזורים הקשורים לשפה. מחקרים מצביעים על קושי בתיאום העצבי בין אזורי דיבור במוח, בעיקר באונה השמאלית. חשוב: סריקות מסוג זה בוצעו בעיקר אצל מבוגרים, ולכן לא ברור אם דפוסים זהים קיימים בילדים.
גמגום התפתחותי קל יכול להופיע בין גיל שנה וחצי לחמש ולהיעלם בדרך כלל בתוך חודשים ספורים. אם חוסר השטף בולט, אם מופיעים מאמצים, תסכול או הימנעות מדיבור, כדאי לפנות לקלינאי/ת תקשורת (speech-language pathologist). אבחון משלב מדדים אובייקטיביים, כמו ספירת הברות מגומגמות, ושאלונים להערכה סובייקטיבית של תדירות, מצבים רגשיים והימנעות.
אבחון וטיפול מוקדמים בילדות מגדילים סיכוי לשיפור. אצל ילדים צעירים השפה וההרגלים הדיבוריים עדיין לא מקובעים, לכן סיכויי ההחלמה גבוהים יותר. אצל מבוגרים, לאחר שנים של הרגלים ותחושות סביב הגמגום, ההתמודדות הטיפולית ארוכה יותר ודורשת תרגול רצוף.
גמגום יכול להשפיע על דימוי עצמי והתנהלות חברתית. רבים מפתחים הימנעויות, החלפת מילים, הימנעות ממצבים מעוררי לחץ, או ניסיון להסתיר את הגמגום. תופעות אלה עלולות לצמצם אפשרויות חברתיות ותעסוקתיות ולהגביר חרדה חברתית. עם זאת, אין קשר בין גמגום לבין אינטליגנציה או כישורים קוגניטיביים.
במצבי לחץ, כמו שיחת טלפון או דיבור מול אנשים חדשים, הגמגום עלול להחמיר. קיים מעגל שבו חרדה מחמירה את הגמגום, והגמגום עצמו מייצר מתח שנמשך בעת דיבור.
אבחון בילדים צעירים נעשה לעיתים דרך ראיון הורים ובדיקת האינטראקציה עם הילד. הטיפול בילדים כולל לעתים הדרכת הורים ושינוי הרגלי דיבור בסביבה הביתית ובבית הספר.
שיטות טיפול נפוצות אצל מבוגרים וילדים כוללות:
- טיפול דיבור להתאמת שטף הדיבור וטכניקות הפקה.
- טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) לשיפור התמודדות עם חרדה וביטחון עצמי.
- טיפול תרופתי במקרים מסוימים, בעיקר חוסמי דופמין; תרופות מסוימות הראו השפעה אך דורשות המשך מחקר.
אין כיום תרופה מוחלטת. גם שיטות שמביאות לשטף מלא דורשות תרגול מתמשך.
מגמגמים לפעמים מסתירים את הקושי על ידי דיבור מהיר, החלפת מילים או השהיית הדיבור. התמודדות טובה כוללת אימון דיבור, עבודה על ניהול לחצים וחשיפה מדורגת למצבים מעוררי חרדה.
בגילי טרום-חובה בארה"ב כ-2.5% מהילדים גמגמים, כלומר בערך ילד אחד מכל ארבעים. באוכלוסייה הבוגרת כ-1% מגמגמים. מגברים יש שכיחות גבוהה יותר מאשר בנשים, בקרוב פי ארבעה.
בין הידועים שהיו או הם מגמגמים: וינסטון צ'רצ'יל, ג'ורג' השישי (מלך בריטניה), אייזק ניוטון, לואיס קרול ואד שירן. בישראל: יהודה פוליקר ומאיר פיצ'חדזה.
שילוב של אבחון מוקדם, טיפול דיבורי, תמיכת ההורים ועבודה על רגשות יכול לשפר את היכולת התקשורתית. כשיש קושי חזק או הימנעות, כדאי לפנות לקלינאי/ת תקשורת ולהשקיע בטיפול מוקדם ככל האפשר.
גמגום הוא קושי בדיבור. לפעמים חוזרים על צלילים, מושכים אותן או נעצרים באמצע המילה. זה קורה כי הגוף שמפיק דיבור לא מסונכרן לזמן קצר.
בדרך כלל זה מתחיל כשילד לומד לדבר, בגיל שנה וחצי עד חמש. הרבה ילדים מפסיקים לגמגם אחרי כמה חודשים.
לא יודעים סיבה אחת ברורה. לעיתים זה קשור לגן משפחתי (תורשה), לעיתים לדרך שהמוח והשרירים עובדים, ולעיתים ללחץ. לא קשור לחכמה של הילד.
אם הגמגום חזק, אם הילד מתוסכל או נמנע מלדבר, כדאי לפנות לקלינאי/ת תקשורת. זהו המטפל שמתמחה בדיבור.
הורים יכולים לעזור: להקשיב בסבלנות, לא להקטיע ולא להגיד "דבר לאט". לעודד ולא ללחוץ.
יש טיפולים שעוזרים ללמוד לדבר רגוע ונוח יותר. אצל ילדים משתמשים בטיפול שמשתף את ההורים ומשנה הרגלים בדיבור בבית ובגן.
גמגום יכול לגרום לילד להרגיש לא נוח ולפעמים ילדים אחרים לא מבינים. תמיכה ועזרה מוקדמת עוזרות לילד להרגיש טוב יותר ולדבר יותר.
רבים מפורסמים גם הם גמגמו והצליחו, למשל וינסטון צ'רצ'יל ואד שירן.
תגובות גולשים