גנדאי בודו

גנדאי בודו (ביפנית: 現代武道, romaji: gendai budō) או שינבודו (新武道, shinbudō) הם שמות לאמנויות לחימה יפניות שהתפתחו אחרי רסטורציית מייג'י ב-1868, ובעיקר במהלך המאה ה-20.

פירוש השם הוא "אמנויות לחימה מודרניות". המונח משמש בדרך כלל לנבדל מול הקוריו, שיטות לחימה עתיקות (קָרוֹיוּ = מסורות לחימה ישנות).

אמנויות שנחשבות גנדאי בודו עברו התאמות של המסורת למציאות מודרנית. חלק מהשיטות שינו טכניקות, שיטות אימון ותכליות כמו דגש על ספורט, חינוך או הגנה אישית. לא כל השיטות ביצעו את כל השינויים; יש שונות בין התנועות והסגנונות.

תהליך דומה התקיים בסין, כשהממשלה הקומוניסטית קידמה יצירה של וו-שו מודרני. גם השיטה ג'יט קון דו הושפעה מהמגמה הזו: משמעות שמה היא "דרך האגרוף המיירט". במנדרינית נהגה כ-Jie Quan Dao, ובקנטונזית כ-Jit Kun Do. מפתח השיטה, ברוס לי, בחר בסיומת "דו" כי היא הייתה נפוצה בעולם אמנות הלחימה במחצית השנייה של המאה ה-20.

גנדאי בודו (גנדאי = מודרני) או שינבודו הם שמות לאמנויות לחימה יפניות חדשות יחסית.

הן נולדו אחרי שינוי גדול ביפן ב-1868. הן שונות מהקוריו. קוריו זה שיטות לחימה ישנות.

אמנויות אלה לקחו תרגילים ישנים והפכו אותם מתאימים לזמן החדש. חלק הפכו לספורט, חלק למערכת הגנה.

גם בסין עשו דבר דומה ויצרו את הוו-שו המודרני. השיטה ג'יט קון דו קיבלה את שמה שאומר "דרך האגרוף המיירט". ברוס לי השתמש בסוף "דו" כי זה היה מקובל בקרב אמנויות לחימה.