גפ"ת

גפ"ת (ראשי תיבות: גמרא, פירוש רש"י, תוספות) היא הצורה הקלאסית של דף התלמוד המודפס. טקסט הגמרא באמצע הדף. פירוש רש"י בצד אחד. תוספות בצד השני. צורה זו נקבעה בדפוס של משפחת שונצינו בשנת רמ"ד (1484). רוב הדפוסים שאחר כך שמרו על המבנה.

גפ"ת הפכה לצורת לימוד נפוצה בבתי מדרש. היא משמשת גם בסיס להוספת פירושים וביאורים בשוליים ובסוף מסכת.

השלב הראשון בלימוד הוא טקסט הגמרא עצמו. גמרא היא הטקסט המרכזי של התלמוד. לימוד הגמרא בונה את השלד לדיון הפרשני וההלכתי.

רש"י הוא פירוש קצר ההסבר מונחים ודרך ההלכה. גם אם מבינים ארמית, הפירוש של רש"י מסביר מילים וקשרים שלא מופיעים בדף בלבד.

התוספות הם פירושים מאוחרים יותר שמעמיקים השוואות ושיטות הלכתיות. הם עוסקים ביישוב קשיים ובהבדלים בין סוגיות שונות בש"ס.

בישיבות נהוגים כמה מודלים: לימוד רק גמרא ורש"י, לימוד מקיף של מפרשים נוספים, ולימוד גפ"ת כמודל ביניים. בשיטת בקיאות מדגישים התקדמות מהירה. בסדרי עיון משתמשים בגפ"ת כבסיס ללימוד בעומק ולפלפול עם ראשונים.
חלק מהמוסדות מקיימים מבחנים על דפי גפ"ת, לדוגמה במוסדות צאנז במסגרת "מפעל הש"ס" ובמבחני ושננתם. לפי מייסד מפעל הש"ס, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, לימוד גפ"ת המלא הכרחי במפעל זה.

גפ"ת הם שלושה חלקים על דף התלמוד. באמצע הדף כתובה הגמרא. בצד כתוב פירוש רש"י. בצד השני כתובות התוספות.

צורת הדף הזאת נוצרה בדפוס ישן במאה ה-15. מאז הרבה דפסים שמרו עליה.

גמרא היא הטקסט המרכזי של התלמוד. לומדים אותה קודם כל. היא הבסיס לכל הדיון.

רש"י הוא הסבר קצר. הוא מסביר מילים וקשרים שקשים להבין.

התוספות מוסיפות דיון והשוואה בין סוגיות שונות. הן עוזרות להבין דרכי חשיבה שונות.

בישיבות לומדים לפעמים רק גמרא ורש"י. לפעמים לומדים עוד מפרשים. גפ"ת הוא פתרון באמצע. יש מקומות שעושים מבחנים בדפי גפ"ת. יש גם ארגונים שעובדים על לימוד כל הדף, והם חושבים שזה חשוב.