ג'יט קון דו

ג'יט קון דו (בסינית: 截拳道, ביטוי חופשי: "דרך האגרוף המסכל") היא אמנות לחימה שפיתח ברוס לי. היא נועדה להתמודד במצבי אמת ברחוב ובמלחמה בטרור, מול יריב יחיד או מספר יריבים. הטכניקות כוללות בריחים (נטרול מפרקים), חניקות, תפיסות ותמרונים במצבי כריעה ושכיבה.

השיטה מדגישה כישורים אישיים כמו ביטחון עצמי, שליטה פיזית ומנטלית, יציבות נפשית וכבוד לזולת. ייחודה בדינמיות, היא שמה דגש על תנועה יעילה ושימוש במאמץ מינימלי לתוצאה מקסימלית.

ברוס לי החל את לימודיו בהונג קונג אצל ייפ מאן בסגנון ווינג צ'ון (סגנון קונג פו שמדגיש קרבה ומהלכים מהירים). בהמשך הוא הסיר תרגילים שנראו לו מיותרים והוסיף תנועות שנראו לו יעילות יותר. השפעות נוספות הגיעו מאגרוף מערבי ומהסיף.

ברוס לי הדגים את השיטה בפומבי לראשונה ב-1967. אחרי מותו השיטה התפצלה לשתי אסכולות: אחת ששומרת על הטכניקות כפי שהיה עד מותו, והשנייה שממשיכה לפתח את העקרונות שלו ומוסיפה אלמנטים מסגנונות כמו סבאט (בעיטות צרפתיות), מואי טאי (תקיפות רגליים מתאילנד), ארניס/אסקרימה (אמנויות נשק פיליפיניות) וג'ו ג'יטסו ברזילאי.

בין תלמידיו של ברוס לי בולטים דן אינוסנטו, טד וונג, טקי קימורה, ג'וזף קאולס וג'ין פו מארק. טד וונג המשיך ללמד כפי שלמד אצל ברוס לי, דן אינוסנטו הקים אקדמיה בקליפורניה וממשיך לפתח את הידע, וטקי קימורה העביר את מה שלמד לבנו אנדי.

ברוס לי כתב הערות רבות על אמנויות לחימה. אשתו אספה את דבריו בספר בשם "הדָאוּ של האגרוף המיירט". הספר עוסק בפילוסופיה קרבית ובתובנות טכניות, כמו יתרונות וחסרונות של אגרופים, בעיטות ובריחים.

ברוס לי הביע ביקורת על אמנויות לחימה יפניות, במיוחד על הקראטה, והעדיף את הוו-שו, מונח כללי לאמנויות לחימה סיניות. עם זאת שמר על קשרים ידידותיים עם מאמנים יפניים. כן רכש מיומנות בנונצ'קו (נשק יפני של שני מקלות קשורים) מדן אינוסנטו, שהתמנה גם לתלמידו.

קיימות טענות שונות על מקורות טכניקותיו של ברוס לי. חלק מהטענות שנוייות במחלוקת, כי ברוס לי לא פירט תמיד מאיפה שאב את הרעיונות.

ברוס לי לא טען שהמציא אמנות לחימה חדשה. הוא פיתח שיטה לשילוב רעיונות ממספר שיטות. הוא שם דגש על התאמה למציאות, על פשטות ועל יעילות. מיומנות כמו "כוח מתפרץ" מתארת איכות של ביצוע, פרץ כוח קצר וממוקד שניתן להלביש על מהלכים אחרים.

הסמל שנוצר על ידי ברוס לי הוא יין־יאנג בצבעים אדום־צהוב, עם שני חיצים וכיתוב סביבם. היין־יאנג מייצג את הפילוסופיה הסינית של ההפכים שמשלימים זה את זה. החצים מסמלים מיזוג ושיתוף בין הרך והקשה, ובין כוחות מנוגדים.

ג'יט קון דו פירושו "דרך האגרוף המסכל". זו דרך לחימה שפיתח ברוס לי. היא נועדה להגנה ברחוב ובקרבות אמיתיים.

הטכניקות משתמשות בבריחים (כשהאגרוף לוכד מפרק), חניקות (לחיצה על הצוואר) ותפיסות. לוחם יכול להילחם בעמידה או על הרצפה.

ברוס לי למד אצל ייפ מאן סגנון ווינג צ'ון. ווינג צ'ון הוא סגנון קונג פו שמדגיש מהלכים קרובים ומהירים. ברוס לי לקח משם טכניקות, שיפר אותן והוסיף עוד רעיונות מהאגרוף ומהסיף.

הוא הציג את השיטה בפומבי ב-1967. אחרי מותו התפתחו שתי דרכים ללמד את השיטה: אחת שומרת על מה שלימד ברוס לי, והשנייה מוסיפה תרגילים מסגנונות אחרים.

בין תלמידיו היו דן אינוסנטו, טד וונג וטקי קימורה. דן אינוסנטו פתח בית ספר בקליפורניה. טד וונג לימד כמו שלמד אצל ברוס לי.

ברוס לי כתב מחשבות על לחימה. אשתו אספה את דבריו בספר שנקרא "הדָאוּ של האגרוף המיירט". הוא חשב שיש לשלב רעיונות שונים ולבחור את היעיל.

הוא העדיף את הוו-שו, שם כללי לאמנויות לחימה סיניות. ברוס לי גם למד להשתמש בנונצ'קו, שני מקלות קשורים, מאחרים.

ג'יט קון דו לא המציא אמנות לחימה חדשה. זו שיטה לשלב טכניקות טובות, ולהשתמש במה שעובד בפועל. הוא הדגיש פשטות ויעילות.

הסמל הוא צורת יין־יאנג בצבעים אדום וצהוב. יש בו שני חצים וכיתוב. הוא מייצג שילוב בין הרך והחזק.