דאדא

דאדא (דאדאיזם) הוא זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שהוקם בציריך ב-1916 ופעל בעיקר עד שנות ה־20. מרכזים בולטים היו ציריך, ברלין, פריז, קלן וניו יורק. האמנים עבדו בו זמנית בז'אנרים שונים, אמנות פלסטית, ספרות, שירה, צילום וקולנוע, במטרה לערער את המוסכמות האמנותיות והחברתיות של התקופה.

הדאדאיסטים קידמו ניהיליזם במובן של הכחשת הסדר הקיים. הם התרחקו מההיגיון והרציונליות, וטענו שיש ליצור מחדש דרך מקריות, פרודיה ושיבוש. רבים השתמשו בשפה אמנותית מופשטת מתנועות כמו קוביזם ופוטוריזם, אך כוונתם הייתה לזעזע את הקהל ולבקר את החברה והבורגנות. בפעילותם פיתחו טכניקות חדשות כגון קולאז' (שילוב חתיכות נייר וחומרים שונים), תבליטים מחומרים מזוהים ופוטומונטז', הרכבת תמונות מצולמות יחד ליצירת קומפוזיציה חדשה.

יש מספר הסברים לשם "דאדא": לפי אחת הגרסאות נבחר המונח באקראי מתוך מילון צרפתי; לפי גרסה אחרת מדובר בקול של תינוק; יש גם אזכורים ספרותיים לשם במחזות מוקדמים. משמעות השם נשארה עצמאית ואבסורדית כפי שרצו יוצריו.

התנועה נולדה סביב "קברט וולטר" בציריך. בין המייסדים היו טריסטן צארה, הוגו באל, מרסל ינקו, ז'אן ארפ וסופי טאובר. הקברט שילב מופעים, קריאות שירה, מיצגים ותערוכות קצרות, ולעיתים העליב את הקהל כחלק מהרעיון. המניע הראשי להקמה היה הזעזוע ממלחמת העולם הראשונה ומהשימוש בטכנולוגיה שהביא לקורבנות רבים; האמנים חיפשו דרך לבטא את התסכול הזה.
אירוע ידוע היה הקריאה של הוגו באל ב-23 ביוני 1916 לשיר הפונטי "קרוואן", שיר שמורכב בעיקר הצללות והברות חסרות משמעות.
פעילות הקבוצה בציריך הלכה ושינתה צורה: לאחר סגירת הקברט המשיכו בגלריות, הוצגו תערוכות ופורסמו מגזינים. עד סוף 1920 התפזרו רוב החברים לערים שונות, וחלקם הפכו למייסדי תנועות אחרות, למשל הסוריאליזם בפריז.

בגרמניה הדאדא קיבל אופי מחאתי ופוליטי יותר. בברלין פעלו אמנים שהשתמשו בפוטומונטז' ובקולאז' כדי לבקר את השלטון והבורגנות. ראול האוסמן והאנה הוך היו בין מפתחי הפוטומונטז', וג'ורג' גרוס ואוטו דיקס יצרו ציורים קריקטוריסטיים וביקורתיים על החברה. קורט שוויטרס פיתח אסמבלאז' אישי של חפצים שנקרא "מרץ" (Merz).

בניו יורק פעלו בין השאר מרסל דושאן, מאן ריי ופרנסיס פיקבייה. דושאן פיתח את רעיון ה"רדי מייד", חפץ מוכן שהופך ליצירת אמנות על ידי בחירתו והצגתו. דוגמאות בולטות הן "גלגל אופניים" ו"מזרקה". בניו יורק הוקמה גם האגודה "Société Anonyme" לקידום האמנות המודרנית.

בפריז הצטרפו לזרם השפעות ספרותיות מודרניות. אמנים כמו טריסטן צארה וז'אן ארפ הגיעו לפריז. שחלק מהרעיונות הדאדאיסטיים נטמעו בסופו של דבר בתנועה הסוריאליסטית, ששילבה גם השפעות מפסיכואנליזה.

סגנון הדאדא מגוון וקשה להגדרה. העקרונות המרכזיים הם שבירה של מסורות, שימוש במקריות ושילוב חומרים וטכניקות שונות. הטכניקות כוללות קולאז', פוטומונטז', אסמבלאז' ורדי מייד. האמנות שיבשה את ההילה של היצירה המסורתית והציבה את הרעיון המחשבתי במרכז.

הדאדא השפיע רבות על הסוריאליזם ועל אמנויות מאוחרות יותר. בשנות ה־60 ראינו השפעות בדמות הפופ ארט, חזרה לקולאז'ים ולאסמבלאז'ים, וכן ההופעות הרב-תחומיות (הפנינג) שהשפיעו על אמנות המיצג. אמנים שהושפעו כללו רוברט ראושנברג, אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס וגורמים נוספים.

הטכניקות העיקריות: קולאז' (הדבקת חומרים שונים), פוטומונטז' (הרכבת צילומים מחדש), רדי מייד (שינוי ותיעוד חפץ יומיומי כאמנות), שירה פונטית (שירי הברות חסרי משמעות) ושירה סימולטנית (קריאות בו־זמניות היוצרות קאקופוניה).

בולטים: טריסטן צארה, הוגו באל, ז'אן ארפ, מרסל דושאן, מאן ריי, ראול האוסמן, האנה הוך, קורט שוויטרס, ג'ורג' גרוס, אוטו דיקס, מרסל ינקו.

הדאדא היא תנועת אמנות שהתחילה בציריך ב-1916. אמנים הפכו דברים פשוטים לאמנות. הם רצו לבקר את המלחמה ואת הכללים הישנים.

הדאדא שברה חוקים. האמנים עשו קולאז', הדביקו חתיכות נייר וחומרים שונים. הם גם עשו שירה פונטית, שירה שמורכבת מצלילים בלי מילים בעלות משמעות.

אין תשובה בטוחה לשם. ייתכן שבחרו בו באקראי מהמילון. יש שאמרו שזה קול תינוק.

הכל התחיל ב"קברט וולטר". שם היו מופעים מוזרים ושירים. הוגו באל וטריסטן צארה היו מהמובילים. באחד המופעים ב-1916 קוראים שיר פונטי שנקרא "קרוואן".
לאחר תקופה עברו האמנים להציג בגלריות ולפרסם מגזינים.

בגרמניה האמנות הייתה יותר פוליטית. האמנים המציאו פוטומונטז', הרכבה של תמונות מצולמות יחד.

מרסל דושאן שם הציג "רדי מייד". רדי מייד הוא חפץ רגיל שהופך לאמנות בגלל שהאמן בחר בו. דוגמאות: גלגל אופניים על כיסא.

בפריז המשיכו כמה אמנים. רעיונות הדאדא השפיעו אחר כך על הסוריאליזם.

הדאדא השתמש במקריות, הבלגן והומור. הם רצו שאומנות תثير מחשבה ותשאל שאלות.

הדאדא השפיע על אמנים ותנועות אחרות. בשנות ה־60 זרמים כמו פופ ארט חזרו להשתמש ברעיונות דומים.

קולאז' (הדבקה), פוטומונטז' (הרכבת תמונות), רדי מייד (חפץ כיצירה), שירה פונטית (צלילים במקום מילים).

כמה שמות חשובים: טריסטן צארה, הוגו באל, מרסל דושאן, מאן ריי, ראול האוסמן.