דאימיו

הדאימיו (יפנית: 大名) היו השליטים הפיאודליים החזקים ביפן מהמאה ה-12 עד המאה ה-19. למעמד הייתה היסטוריה ארוכה, מהתקופה הקמקרה דרך תקופת סנגוקו ועד תקופת אדו.
השם שימש גם לעתים את מנהיגי השבטים, שרי מלחמה, מפקדים צבאיים. בדרך כלל הדאימיו עבדו תחת השוגון (שוגון = שליט צבאי) או מונו לעוצרים.
ביפנית 'דאי' (大) פירושו "גדול". 'מיו' הוא קיצור של 'מְיוֹדֶן', קרקע פרטית, כלומר אדמת בעלות אישית.
במהלך תקופת אדו הם לבשו צבעים שהצביעו על מעמדם. הדאימיו החזקים נחשבו לאצילים.
אחרי קרב סקיגהארה ב-1600 ארגן טוקוגאווה איאיאסו מחדש את הקלאנים ואת אדמותיהם לפי תפוקת האורז. איאיאסו חלק את הדאימיו לשלוש קבוצות: שינפן (קרובים למשפחת טוקוגאווה), פיודאי (וסאלים או בעלי ברית) וטוזמה (חיצוניים שהתנגדו לטוקוגאווה).
בשנת 1869, אחרי הרסטורציה של מייג'י, הפכו הדאימיו לחלק ממעמד אריסטוקרטי חדש שנקרא קאזוקו.

הדאימיו היו אדונים חזקים ביפן מהמאה ה-12 עד המאה ה-19. הם שלטו על אדמות ועובדי קרקע.
מדי פעם קוראים להם גם שרי מלחמה. שוגון הוא המפקד הצבאי של המדינה.
'דאי' אומר "גדול". 'מיו' הוא קיצור של מְיוֹדֶן, קרקע פרטית.
לאחר קרב סקיגהארה ב-1600 חילק טוקוגאווה איאיאסו את הדאימיו לשלוש קבוצות: קרובים, בעלי ברית, וחיצוניים.
בשנת 1869, אחרי ששלטון מייג'י התחיל, הדאימיו הפכו לאצולה חדשה בשם קאזוקו.