דגניה א'

דגניה א' היא קבוצת התיישבות על שפתו הדרומית של ים כנרת. היא נמצאת כעשרה קילומטרים מדרום לטבריה, בתחומי מועצה אזורית עמק הירדן. בהיותה הקבוצה הראשונה שנחשבת לאב הטיפוס של הדגם שקראו לו אחר כך "קיבוץ" (יישוב שיתופי שבו חברים עובדים ומשתפים נכסים), זכתה לכינוי "אם הקבוצות".


השם דגניה מגיע מחמשת מיני הדגנים שגדלים בארץ.



הקבוצה נוסדה ב־1910 על אדמות אום ג'וני שנרכשו על ידי קרן הקיימת לישראל בשנת 1904. החלוצים הראשונים הוזמנו ב־1909 לעבוד במקום. ב־28 באוקטובר 1910 הגיעה לשם קבוצה שנקראה "הקומונה החדרתית" בהנהגת יוסף בוסל, וכמה מחבריה היו גם מבוגרי גימנסיה הרצליה. ב־4 ביוני 1912 עברה הקבוצה לנקודת הקבע באב־אלתום ליד מוצא הנהר מהכנרת, שם היא נמצאת עד היום.

בשנת 1926 הוקם במקום בית ספר קיבוצי ראשון בשם "בית החינוך המשותף".


במהלך המרד הערבי (1936, 1939) שימשה דגניה כבסיס לפלוגות השדה. בשנות ה־40 היא הייתה שותפה בפרויקט מים גדול של חמשת הקיבוצים, שכלל שאיבה והובלת מים להשקיה.


במלחמת העצמאות דגניה א' ודגניה ב' הצליחו לעמוד בפני הצבא הסורי שפלש לעמק הירדן. טנק סורי מדגם רנו R-35 הושבת בפתח הקיבוץ ונשאר שם כסמל. בדיקה מ־1991 העלתה שהטנק נפגע מאמצעי נגד טנקים שנקרא פיא"ט (PIAT), שזהו נשק קצר טווח נגד טנקים.


בשנת 1981 זכתה דגניה א' בפרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ תהליך של הפרטה (המעבר מבעלות ושיתוף קיבוציים לבעלות פרטית). נכון ל־2013 התהליך לא הושלם. בפברואר 2007 החליפו חברי הקיבוץ את השיטה הכלכלית לשיטה דיפרנציאלית.

בט"ו בשבט תש"ח ניטע בדגניה עץ ברוש שנקרא "ברוש המדינה". העץ קרס בסופה ב־26 באפריל 2018, והמגילה שנקברה לידו נמצאה בין שורשיו.


הקיבוץ התבסס על חקלאות הודות למים הרבים והאקלים החם: גידולי שלחין (חקלאות שדה), רפתות ובקר. היו בו גם בריכות דגים ומפעל לפלסטיקה בשם "טול-גל", שנמכר מאז. יעקב פלמוני הקים במקום את "בית גורדון", מוזיאון ומרכז חינוך על שם א.ד. גורדון, שהיה דמות מרכזית שפעלה בדגניה וטמון שם.


לציון 50 שנה לדגניה הנפיקה דואר ישראל ב־1959 בול יובל שעוצב על ידי מקסים וגבריאל שמיר.


במוזיאון ובאתר אפשר לראות בין השאר: "ברוש המדינה", לוח הנצחה, ציור של לודוויג בלום מ־1934, תמונות הקמת הקיבוץ משנת 1910, מגדל מים, והטנק הסורי שבפתח הדגניה.

דגניה א' היא קבוצה של אנשים שחיו ועבדו יחד ליד ים כנרת. היא נמצאת כעשרה קילומטרים מדרום לטבריה. היא הוקמה לפני המון שנים, ב־1910.


שמה של דגניה קשור לדגנים, החיטה ושאר מיני דגן.


החלוצים הראשונים הגיעו ב־1909. ב־1910 הגיעו עוד חברים והקימו שם קבוצה קבועה. ב־1912 הם עברו למקום שבו הקיבוץ נמצא היום.

בשנת 1926 נפתח שם בית ספר ראשון של הקיבוץ.


במלחמה דגניה עצרה את הכוחות שהתקדמו לעמק. טנק סורי הושבת בפתח הקיבוץ ונשאר שם כסמל לאומץ. בדיקה הראתה שהטנק נפגע ממטען נגד טנקים שנקרא פיא"ט (נשק נגד טנקים).


ב־1981 זכתה דגניה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת למדינה. בשנים האחרונות הקיבוץ עבר שינוי: אנשים החלו להחזיק יותר דברים באופן פרטי. זה נקרא הפרטה (מעבר מרכוש משותף לפרטי). ההחלפה של השיטה הכלכלית עברה בהצבעה ב־2007.


בגלל המים והחום גדלו שם שדות, גידלו בקר והיו גם בריכות דגים. היה שם גם מפעל בשם "טול-גל". היום חלק מהעבודות השתנו.


ליום ההולדת ה־50 של דגניה הוציאו בול מיוחד בדואר ב־1959.


בחצר הקיבוץ אפשר לראות את "ברוש המדינה", את הבית הישן, את מגדל המים ועוד תמונות מהימים הראשונים.