הדודו (Raphus cucullatus) היה ציפור גדולה וחסרת יכולת תעופה מאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי. אנדמי פירושו: חי רק במקום אחד. קרובו הגנטי ביותר שנכחד הוא סוליטר רודריג; היונת ניקובר היא קרובת משפחה שרדה.
האזכור הראשון של הדודו נעשה על ידי מלחים הולנדים ב-1598. מאז צדו אותו המלחים והמתיישבים, ושינויי סביבת המחיה והחיות שהובאו על ידי האדם הובילו להכחדתו במחצית השנייה של המאה ה-17. בשנת 2005 נמצאו שרידים בביצה מיוחדת במאוריציוס, שחקרם נותן מידע גם על תקופות רבות לפני הגעת האדם.
חקירות DNA (חומר תורשתי) הראו שהדודו קשור מאוד ליונים. חוקרים השוו רצפים גנטיים שלו ושל מינים אחרים, והראו דמיון בשלד וברקמות. תכונותיו העיקריות הן כנפיים קצרות, מקור גדול ושינויים שלדיים המאפיינים יונים שהתאימו לחיים ללא טורפים באי.
החוקרים אינם בטוחים מתי בדיוק הגיע הדודו לאי או מתי איבד את היכולת לעוף. השערה מקובלת טוענת שאבותיו הגיעו מעדן או מדרום-מזרח אסיה.
מחקרים של קליידוגרמות (מפות יחסים אבולוציוניות) מצביעים על קרבה בין הדודו ליונת הניקובר וליונות כתר אחרות.
שמותיו של הדודו נולדו במקורות הולנדיים ופורטוגזיים. משמעות המילה "דודו" אינה ודאית; ייתכן שנוצרה משמו של אדם או כאימוץ מצליל שקשרו לו.
אין שלד שלם של דודו משוחזר לחלוטין, ולכן המראה נבנה ממספר מקורות: ציורים ישנים, תיאורים ועצמות תת-מאובנות. רוב התיאורים מתארים אותו כציפור בגובה עד מטר, נוצות אפורות-חומות, ציצת זנב מתולתלת, ראש חשוף או מעט מנוצות, ומקור גדול מעוקל.
הערכות המשקל משתנות. מחקרים על עצמות מצביעים על משקל טבעי סביב 10, 17 ק"ג. ציורים מאוחרים הראו לפעמים פרטים שמנים יותר, אולי מפני שחיות אלה הוחזקו ופוטמו באירופה.
ציורים מהמאה ה-17 הפיצו תמונה סותרת: חלקם הציגו דודו רזה, אחרים שמן ומגושם. עבודתו של רולאנט סאברי השפיעה רבות על הדימוי המסורתי של הציפור.
ידוע מעט על התנהגות הדודו. ניתוח עצמות הרגל מצביע על יכולת ריצה. סביר שנקבת הדודו קיננה על הקרקע (קינון על פני האדמה). אזורי המחיה הוערכו כיערות חופיים יבשים, אך המידע מבוסס בעיקר על תיאורים ישנים וממצאים מאתרים נדירים.
הדודו ניזון מפירות שנפלו, אגוזים, מזרעים, פקעות ושורשים. יש השערות על אכילת רכיכות או סרטנים, בדומה ליונת הכתר.
עץ הדודו (Sideroxylon grandiflorum) נקרא על שמו. טענה ידועה הציעה שזרעי העץ נבטים רק אחרי שעברו בתוך זפק הדודו. ניסויים ראשוניים תמכו בכך, אך מחקרים נוספים מצאו סיבות נוספות לירידת העץ, כמו כריתת יערות ומחלות.
הדודו נחשב למונוגמי (זוג נשאר יחד). תקופת הדגירה הוערכה בכ-49 ימים. שני ההורים טיפלו בגוזל.
הדודו נתפס ונאכל על ידי מלחים ומתיישבים. חלקם הביאו פרטים לאירופה ויפן כחיות מחמד או כמתנות. המפגש עם האדם והבאת בעלי חיים מבויתים היוו גורם מרכזי להכחדה.
ניסיונות להעביר דודואים חיים לאירופה ולאסיה תועדו; לפחות כמה פרטים הגיעו בחיים. ראיות אלה מגיעות ממכתבים, יומנים וציורים.
ב-1647 נשלח דודו חי לאי דג'ימה ביפן כחלק מהמלאי של חברת הודו המזרחית ההולנדית.
ההכחדה נבעה מצירוף גורמים: ציד על ידי בני אדם, כניסת מינים פולשים (חזירים, חתולים, חולדות ועוד) שפגעו בקינים ובמקורות מזון, וכריתת יערות. הדיווח האחרון האמין מתואר ב-1662, אך הערכות סטטיסטיות הציעו כי הכחדה סופית יכלה להתרחש גם מאוחר יותר.
שרידי דודו האירופיים מהמאה ה-17 מוגבלים לראש מיובש, רגליים, גולגולת ולסתות באוספים שונים. שרידים נוספים נמצאו כמאובנים במאוריציוס מאז המאה ה-19.
השרידים היחידים ששרדו מרפיחים של המאה ה-17 כוללים את "אוקספורד דודו" ושרידים במוזיאונים ברחבי אירופה. חלקם נבדקו גם ל-DNA.
מאמצע המאה ה-19 החלו לגלות עצמות דודו בביצות ובמערות. גילויים אלה הובילו למאמרים ולתיאורי שלדי דודו. חפירות ב-Mare aux Songes חשפו עצמות רבות ושימשו למחקרים ארכיאולוגיים ופלאונטולוגיים.
בשנת 2005 נמצאו בביצה 17 פרטי דודו בשלבי בגרות שונים. ב-2007 נמצא שלד של דודו שמור היטב במערה. דגימות אלו שיפרו את איכות ה-DNA והעניקו מידע חדש על הציפור.
לאחר רצף DNA הועלתה הצעה לשחזור או שיבוט באמצעות יונת ניקובר, הקרובה גנטית. רעיון זה הוצע אך לא הוצג כפרויקט מושלם.
הדודו הפך סמל להכחדה ולשימור טבע. הופעתו בספרות ובציור, ובמיוחד בדמות אצל לואיס קרול ב"הרפתקאות אליס", הפכה אותו לדמות מפורסמת. הביטוי "מת כדודו" משמש לתיאור משהו נכחד או מיושן.
נכתבו ספרים רבים העוסקים בדודו, בממצאיו ובהשפעתו התרבותית והמדעית.
הדודו היה ציפור גדולה שגרה רק באי מאוריציוס. "אנדמי" אומר: חי רק במקום אחד. הוא לא ידע לעוף.
האנשים ראו אותו לראשונה במאה ה-16. אחר כך הגיעו ספנים ומתיישבים. הם צדו אותו והביאו חיות אחרות שהרעו את מצבו.
הדודו קשור למשפחת היונים. מדענים בדקו DNA (החומר התורשתי) שלו. זה הראה קרבה ליונות כמו יונת ניקובר.
הדודו היה בערך מטר גובה. נוצותיו היו אפורות או חומות. הייתה לו ציצת זנב, ראש קצת חשוף ומקור גדול ומעוקל.
הדודו אכל פירות שנפלו, אגוזים, זרעים ושורשים. ייתכן שאכל גם סרטנים קטנים.
יש עץ שנקרא על שמו. חוקרים חשבו שהזרעים צריכים לעבור בתוך בטן הדודו כדי לנבוט. רעיון זה עורר מחלוקת.
הדודו זכר ונקבה נשארו יחד. הם דאגו לביצה ולגוזל.
הדודו נכחד במאה ה-17. זה קרה כי בני אדם צדו אותו. חיות שהביאו האדם הרסו את הקינים. גם כריתת יערות פגעה בו.
נמצאו עצמות במאוריציוס ובמוזיאונים. ב-2005 ו-2007 גילו מדענים עצמות טובות מאוד. הם מצאו גם DNA מהדודו.
הדודו הופיע בספרים, בציורים ובשטרות של מאוריציוס. היום הוא מזכיר לנו למה חשוב לשמור על הטבע.
תגובות גולשים