דיג הוא לכידת בעלי חיים ימיים, בעיקר דגים, למאכל, כתחביב או כספורט. מי שמדיג נקרא דייג. דיג נעשה בנהרות, אגמים, תעלות, ובימים, מהחוף או מכלי שיט. שיטות הדיג מגוונות: חכה וקרס, רשתות, מלכודות, מערכי חכות (חוטים ארוכים עם קרסים), ומכמורת (רשת גדולה שנגררת).
האדם דג כבר בתקופות פרהיסטוריות. בתגליות בישראל נמצאו קרסים של בני התרבות הנאטופית מלפני כ־13,000 שנה, הראיה הקדומה לשימוש בקרס. במצרים העתיקה ובתרבויות רבות אחרות פותחו שיטות וסגנונות דיג מתוחכמים, ובימי הביניים התרחבו צי השימור והשיווק של הדגים. במאות האחרונות התפתח ציוד הדיג: חכות ארוכות יותר, קרסים משופרים ורולים לאיסוף חוט (״רולר״).
דיג חובבים הוא תחביב נפוץ ברחבי העולם. הדייג החובב צריך לדעת על מיקום הדגים, כיוון הרוח, וטמפרטורת המים, ולבחור פיתיון מתאים. דיג חובבני מתבצע במים מתוקים ובמי ים, מהחוף, מסלעים, ממזח או מסירות שונות. שיטות פופולריות כוללות דיג בחכה, דיג פתיונות ודיג מקרח באגמים קפואים.
חכות נפוצות לאורך 3, 5 מטר; בחכות לקרח משתמשים בחכות קצרות. מערך חכות (Longline) הוא חוט ארוך שעליו קרסים מרובים. רשתות לוכדות כמות גדולה של דגים בבת אחת; מלכודות מאפשרות כניסה קלה אבל מקשות על הבריחה.
הפופולריות של הדיג החובב גדלה לקראת סוף המאה ה־20. טיסות זיהו דייגים למקומות רחוקים ולמינים חדשים. בענפים מסוימים התפתחו ליגות, מועדונים ותחרויות. קיימת מגמה לשים דגש על ציוד קל יותר וטכניקות מודרניות.
דיג מסחרי החל כדרישה למזון והתפתח עם שיפור ספינות וציוד. המצאת מנוע הקיטור, אח"י מנועי דיזל, ומיכון איסוף הרשתות אפשרו דיג בהיקפים גדולים יותר. המצאות כמו ספינות שעובדות גם לעיבוד הדגים על הסיפון הגדילו את היקף הדיג.
לצד התפתחות זו, דיג יתר הפך לבעיה גלובלית. במאה ה־20 הגדילה המכונה הכמות שנתפסה עד כי מדינות החלו להגביל תחומי דיג. ב־1983 חוק הים קבע אזור כלכלי בלעדי של כ־200 מייל ימי לכל מדינה.
גם דיג חובבים משפיע על הסביבה. שיטת הלכידה‑ושחרור (להחזיר את הדג למים) אינה מפחיתה את הנזק לחלוטין: שיעורי תמותה של דגים מושלכים עומדים בממוצע על כ־16%, 18%, ובמינים רגישים עלולים להגיע ליותר מ־90%. דיג מטעה פוגע ביכולת הדגים להתרבות או לנדוד.
גרירת רשת מכמורת על קרקעית הים משחררת גזים מהקרקעית. פליטת הפחמן שנגרמת מכמורת גבוהה יותר מזו של מנועי כל סירות הדיג בעולם. דיג מכמורת פוגע גם ביצורים ימיים כמו צבי ים, כרישים, וליווייתנאים, ובישראל דווחו פגיעות בצבי ים, בכמה דולפינים וברב בעלי חיים אחרים.
כדי לצמצם נזק מקדמים ארגונים המלצות לשיטות דיג פחות פוגעות, שימוש בקרסים שלא פוצעים, שמירה על דגים בסביבה רטובה, והגבלת דיג באזורים רגישים.
ארגון המזון והחקלאות (FAO) מפרסם נתונים על הדיג העולמי. יצרניות מובילות כוללות את סין, פרו, יפן וארצות הברית. מיון המקורות כולל דיג ימי, דיג במים מתוקים וחקלאות ימית (מדגה).
המיכון עזר להגדיל תפוקה, אך דיג יתר הביא לירידות בכמויות במקומות מסוימים. חוקרים הזהירו שאם לא יהיה ריסון משמעותי, קיים סיכון לקריסה רחבה של הדגה העולמית בתוך עשרות שנים, הערכות מסוימות ציינו את שנת 2048 כמועד סכנה.
כדי לשפר את המצב הוקמו גופים אזוריים לניהול דיג ולחוקק חוקים בינלאומיים. גם אזורים ימיים מוגנים (שמורות) מסייעים לשיקום דגים, אך הם פגיעים אם המדידה הגיאוגרפית קטנה או שאכיפת החוק חלשה.
בדיג החובבני בישראל עוסקים כ־70 אלף איש, והשלל החובבני מהווה חלק משמעותי מסך שלל הדיג. שלושת אזורי הדיג הטבעיים העיקריים הם הים התיכון, מפרץ אילת והכנרת. קיימת גם חקלאות ימית, גידול דגים בבריכות ובכלובים.
השיטה הנפוצה בחוף היא דיג פתיונות (Surf casting), ושיטות מודרניות כמו ז'ירז'ור וג'יגינג תפסו גם הן מקום. דיג מקצועי משתמש ברשתות הקפה, מכמורת, ראי וזימים, וכן במערכי חכות.
דיג יתר היא דלדול אוכלוסיות הדגים עקב דיג אינטנסיבי שאין בו מספיק הפסקה לשיקום. דיג יתר פוגע בפרנסת דייגים ובהרכב המערכת האקולוגית. דוגמאות היסטוריות כוללות ציד ליווייתנאים ודגים פלאגיים שנפגעו קשות.
בים התיכון ובישראל הדיג נפגע משמעותית. ללא ניהול ושיקום צפויים ירידות במשאבי הדגה, פגיעה סביבתית והפסדי פרנסה. מצד שני, רפורמות ניהול ממוקדות עלולות להכפיל את היבול המקומי בישראל ולהפחית את הנזק הסביבתי.
סה"כ, דיג הוא תעודת יכולת אנושית לנצל ולשמר משאבי ים. איזון בין ניצול ושימור נקבע באמצעות חקיקה, מדע וטכניקות דיג עדכניות.
דיג הוא דרך לתפוס דגים ובעלי חיים ימיים למזון או לתחביב. מי שמדיג נקרא דייג.
אנשים דגו כבר מזמן מאוד. בישראל נמצאו קרסים מלפני כ־13,000 שנה. גם המצרים הקדמונים דגו בנילוס.
יש חכה עם קרס. קרס, וו קטן תופס את הדג. יש רשתות שמלכדות הרבה דגים בבת אחת. יש מלכודות שמאפשרות לדג להיכנס אך לא לברוח.
רבים דוגים בשביל כיף. צריך לדעת היכן הדגים נמצאים ומה הפיתיון המתאים. דיג נעשה מהחוף, מסירה או מסלעים.
לפעמים דיג פוגע בדגים ובחיות אחרות. גם שיטה של להחזיר דג למים אחרי שתפיסתו עלולה לפגוע בו. גרירת רשתות על הקרקעית פוגעת בצמחים ובבעלי חיים של הים.
האזורים העיקריים לדיג בארץ הם הים התיכון, מפרץ אילת והכנרת. יש גם חוות דגים במים (חקלאות ימית).
דיג יתר קורה כשדגים נתפסים מהר מדי. אז נשארים פחות דגים בשנים הבאות. אם לא ישמרו על הדגים, יהיה קשה לדוג בעתיד.
לכן חשוב לדוג בזהירות, להשתמש בכלים פחות מזיקים, ולשמור על מקומות שבהם אסור לדוג. כך הדגים יוכלו לחזור ולהיות רבים שוב.
תגובות גולשים