דיני משפחה בישראל

דיני משפחה עוסקים במעמד האישי (מעמד אישי = סטטוס חוקי שקשור לדת, יוחסין, הורות ונישואים) ובזכויות וחובות הנובעים ממנו.

בישראל המקורות והערכאות (האופן שבו הדין מוחל ומי שופט) משתנים לפי שייכות דתית. לדין הדתי סמכויות בנושאים כמו המרת דת, נישואים, גירושים ומזונות. חקיקה אזרחית חלה בתחומים כמו אימוץ, אפוטרופסות, ירושה וחלוקת רכוש. בתי משפט אזרחיים למשפחה יכולים לדון גם בסכסוכים משפחתיים מסוימים.

בישראל נישואים כפופים לדין הדתי של בני הזוג. יהודים נישאים על-פי הדין היהודי (ההלכה), נוצרים לפי דין הכנסייה, ומוסלמים לפי השריעה. נישואים בין-דתיים אינם מתקיימים במדינה. הנישואים מגדירים את המעמד כ"נשואים" ויוצרים זכויות וחובות בין בני הזוג.

הטקס היהודי כולל קידושין (מעין הסכמה וטקס קניין) וחופה (סימול כניסת האישה לרשות הבעל). הקידושין דורשים עדי קיום, שני עדים כשרים; בלעדיהם אין קידושין תקפים. יש שלוש דרכים לקידושין: באמצעות כסף/טבעת, באמצעות שטר, או באמצעות ביאה (קיום יחסי מין "לשם קידושין").

כדי להתחתן נדרשת כשירות משפטית: אחד מהחסמים היסודיים הוא אי-יהדות של אחד הצדדים, קרבת עריות, או היות האישה נשואה. קיימים חוקים לגבי גיל נישואים: בדרך כלל 18, אבל אפשר היתר לבית משפט מגיל 16.

גם גירושים נידונים לפי הדין הדתי. בקרב יהודים הגירושים מתבצעים בבית הדין הרבני, וחייבים במסירת גט (כתב גירושין) כדי להשלים את הגירוש. גירושים נעשים בדרך כלל בהסכמת שני הצדדים. בהיעדר הסכמה יש עילות לפי ההלכה שמאפשרות גביית גט ללא הסכמת בן הזוג.

בהלכה קיימת רשימה של עילות המאפשרות גירושין ללא הסכמה. אלה כוללות עבירה בנישואים, מום או מחלה משמעותית, אי פרנסה של הבעל, אי מילוי חובות הבית או חיי אישות. בית הדין יכול לפסוק גירושין כהמלצה, כמחוייבות, או אפילו בכפייה במאסר במקרים מיוחדים.

רבינו גרשום, חכם אשכנזי במאה ה-11, הטיל חרם נגד נשיאת אשה נוספת ועל מי שמגרש אישה בכפייה. החרם חיזק את חשיבות ההסכמה בנישואים ובגירושים, והשווה את נישואים לחוזה של שני צדדים.

חוק המזונות (1959) קובע כי מזונות בן הזוג ייקבעו לפי הדין האישי החל עליו. אצל יהודים חובת המזונות כלפי האישה מוטלת בדרך כלל על הבעל לפי הדין הדתי, וחובת המזונות נפסקת לאחר מתן הגט. בדין האזרחי החיוב יכול להיות הדדי ולהימשך אחרי הפרידה.

אישה יכולה לתבוע מזונות בבית הדין הרבני או בבית משפט אזרחי. במציאות, אם האישה מרוויחה די, הבעל עשוי להתפסח על חובת התשלום. לפי ההלכה יש כלל "מעשה ידיה תחת מזונותיה" שמשפיע על חישוב המזונות אם האישה עובדת.

מקרים שבהם האישה מסרבת לקבל גט כדי להמשיך לקבל מזונות עלולים לגרור הורדת סכום המזונות כדי להפעיל לחץ על קבלת הגט.

חיוב הורים לפרנסת ילדיהם בישראל נפסק בדרך כלל לפי הדין האישי של ההורה. בחישוב המזונות נבחנים שלושה שלבים: סך צורכי הילדים, חלוקה בין ההורים, וחישוב תשלומים אם הילדים גרים אצל הורה אחד.

בהלכה היהודית האב נושא ברוב נטל הפרנסה של הילדים. פסיקה ידועה (הלכת בן עמי) קבעה סכומים מינימליים למזונות ילדים, והנסיבות משפיעות על הסכום בפועל. בחוק האזרחי חל עיקרון של חלוקה יחסית לפי הכנסות ההורים, אך הפרשנות שמה דגש על הכנסה פנויה ויכולת השתכרות, ולא על חלוקה אריתמטית פשוטה.

בתי המשפט עשויים גם להכיר ביכולת השתכרות או ברכוש ההורה כשקובעים מזונות. החוק האזרחי קובע שההורים חייבים במזונות הילדים ביחס להכנסותיהם, אך פסקי דין מעשיים מיישמים את העיקרון ברגישות.

החוק לתיקון דיני המשפחה לא חל על קבוצות דתיות מסוימות (יהודים, מוסלמים ועוד) שזכו לדין אישי. לפיכך, במקרים רבים יש להסתמך על הדין הדתי. מזונות ילדים יכולים להידון גם בבית הדין הרבני וגם בבית המשפט לענייני משפחה. בפועל, רוב התיקים נקלטים בבתי המשפט למשפחה, בעיקר כי התובעות הן לרוב נשים ובתי המשפט נחשבים נוחים יותר מבחינת ניהול ההליכים.

חוק משמורת קובע כי העניינים הקשורים במשמורת ועניין האפוטרופסות ייקבעו לפי טובת הילד. עם זאת חקיקה מפעילה "חזקת הגיל הרך": ילדים עד גיל 6 יחזיקו בדרך כלל אצל אמם אלא אם יש סיבות מיוחדות לשנות זאת. בפועל קשה מאוד לבית המשפט לשבות על המשמורת לאב במקרה זה.

ויש מגמות בבתי המשפט בעולם לשקול שוויון בין ההורים ולהעדיף משמורת משותפת יותר מאשר העדפת האם בילדים צעירים.

חלוקת רכוש אחרי הגירושים תלויה בשאלת זמני הנישואים ובחוק יחסי ממון. לנכסים שנצברו במהלך הנישואים נערך איזון משאבים. נכסים שקיימים לפני הנישואים או שניתנו בירושה או במתנה בדרך כלל אינם נכללים בחלוקה.

חוקים ומנגנונים נוספים משפיעים על תחומי המשפחה, כמו סדרי דין שונים לערכאות דתיות ואזרחיות.

דיני משפחה עוסקים ביחסים במשפחה. הם קובעים מי נשוי, מי הורה, ומי דואג לילדים.

בישראל כל מסלול הנישואים נקבע לפי דת בני הזוג. יהודים מתחתנים לפי ההלכה היהודית. אי אפשר לעשות נישואים בין-דתיים במדינה.

טקס הנישואים כולל קידושין (טקס שמאשר את הנישואים) וחופה (סימן למעבר לאיחוד). בטקס חייבים שני עדים כשרים.

גירושים נעשים לפי הדין הדתי של בני הזוג. אצל יהודים הגירושים עוברים בבית הדין הרבני, ויש למסור גט (מסמך הגירושין).

רשימת עילות מאפשרת גירושים גם ללא הסכמת בן הזוג. לעיתים בתי הדין יכולים לכפות גירושים במקרים מיוחדים.

מזונות בן הזוג נקבעים לפי הדין האישי. אצל יהודים הבעל בדרך כלל משלם מזונות לאישה בזמן הנישואים. בחוקים אזרחיים לעיתים יש שינויים.

מזונות הילדים נקבעים בדרך כלל לפי דין הדת של ההורה. לפי ההלכה האב אחראי לפרנסת הילדים. החוק האזרחי מחלק את התשלום לפי יכולת כל הורה, כלומר מי שמרוויח יותר ישלם יותר.

ביון משמורת המטרה היא טובת הילד. חזקת הגיל הרך אומרת שבדרך כלל ילדים עד גיל 6 יישארו אצל אמם, אלא אם יש סיבה מיוחדת אחרת.

כשמסתיימים נישואים, הרכוש שנצבר בזמן הנישואים מתחלק בדרך מיוחדת. רכוש שהיה לפני הנישואים בדרך כלל לא מתחלק.