דיסקו

דיסקו (Disco) הוא סגנון מוזיקת דאנס בקצב גבוה, שהחל בשנות ה‑70 המוקדמות.

השם מגיע מהמילה הצרפתית "דיסקוטק" (discothèque), מועדון לילה שבו מנגנים תקליטים.

מרכיבים של הדיסקו הופיעו כבר בתחילת שנות ה‑70. כמה מקורות חשובים הם נעימת הסרט "שאפט" (1971) ושירו של מאנו דיבאנגו "Soul Makossa" (1972).
בהתחלה רוב שירי הדיסקו נוצרו לקהל מועדוני הריקודים, אבל חלקם הפכו גם ללהיטי רדיו. להיטי רדיו שהושמעו במועדונים היו בדרך‑כלל בקצב שניתן לעקוב אחריו, כ‑120 BPM (מכות לדקה).

הסגנון הושפע מפאנק, מוזיקת נשמה (soul), סלסה ומהשפעות לטיניות והיספניות. השפעות חברתיות גם תרמו לעלייתו, בין היתר עלייה בכוח הקנייה של קהילות שחורות והיספניות, העצמאות הנשית ושינויים ביחסים המיניים.

הדיסקו פרץ בשיא באמצע שנות ה‑70 עם להיטים כמו "Love to Love You Baby" של דונה סאמר. שיא הפופולריות היה 1977, 1979, במיוחד אחרי הסרט "שיגעון המוזיקה" (Saturday Night Fever), שבו הושמעו להיטי להקת הבי ג'יז.

בסוף שנות ה‑70 צמחו מתנגדים לדיסקו, בעיקר מתוך סצנת הרוק. אירוע מרכזי היה שריפת תקליטים במשחק בייסבול בשיקגו ביולי 1979, שסימנה את תחילת הירידה בפופולריות.

אמני דיסקו בולטים של שנות ה‑70 כוללים את דונה סאמר וגלוריה גיינור. גם אמנים שאינם מזוהים בעיקר עם דיסקו ניסו סגנון זה, כמו אלטון ג'ון, קווין ופרנק סינטרה.
בישראל יצרו שירי דיסקו צביקה פיק, יזהר כהן ושרי.

בעשור שלאחר פריחת הדיסקו ירד העניין, אך בשנות ה‑90 ובתחילת ה‑2000 חלה תחיה מחודשת. אמנים כמו U2, ג'מירוקוואי ומדונה ייצרו שירים עם השפעות דיסקו.
בשנים האחרונות צמח ז'אנר בשם נו‑דיסקו (Nu‑disco), שמערב אלמנטים מודרניים עם ממשק לדיסקו הקלאסי.

דיסקו היא מוזיקה לריקודים שצמחו בשנות ה‑70.

המילה "דיסקוטק" (discothèque) פירושה מועדון ריקודים שבו שומעים תקליטים.

כמה שירים בתחילת שנות ה‑70 נחשבים לראשונים שהובילו לדיסקו. לדוגמה: "Soul Makossa" וקטעים מסרטים כמו "שאפט".

הדיסקו היה מאוד מפורסם באמצע שנות ה‑70.
הסרט "שיגעון המוזיקה" עזר לו אפילו יותר.
לאחר תקופה חלו גם מחאות נגד הדיסקו, ואנשים הפסיקו להאזין לו כמו קודם.

זמרים כמו דונה סאמר וגלוריה גיינור ידועים בשירי דיסקו.
בישראל כתב צביקה פיק כמה שירים בסגנון זה.

בשנות ה‑90 ו‑2000 חזרו שירים עם צליל דיסקו.
עכשיו יש גם סגנון חדש שנקרא נו‑דיסקו.