דפלציה היא ירידה כללית ברמת המחירים, כלומר עלייה בכוח הקנייה של הכסף. "כוח הקנייה" פירושו מה ניתן לקנות בכסף נתון. דפלציה נגרמת כאשר כמות הכסף בשוק מצטמצמת, ומה שנשאר הופך לחומרי ערך יותר, אז המחירים נופלים. דפלציה היא ההפך מאינפלציה. יש להבדיל בין דפלציה ל־דיסאינפלציה: דיסאינפלציה היא האטה בקצב עליית המחירים, לא ירידה במחירים עצמם.
דפלציה משפיעה על כלכלת המשק בדרכים שונות. הצרכן יכול לקנות יותר בסכום נתון, אבל בשוק גם השכר יורד. נפגעי המצב העיקריים הם לווים, למשל בעלי משכנתאות, כי ההחזר הכספי שלהם נשאר דומה בזמן שההכנסה יורדת. ירידת מחירים נובעת לעתים מעודף היצע וחוסר בביקוש. כאשר הביקוש נמוך, יצרנים מורידים מחירים ונמנעת ההכנסה, מה שמוביל לצמצום ייצור ולפיטורים. מעגל זה מחזק את הדפלציה: אבטלה מורידה עוד את הביקוש.
דפלציה מדכאת השקעות וחיסכון ארוך טווח. כשהחומר הערכי של הכסף עולה עם הזמן, פחות משתלם להשקיע או להפקיד כסף לזמן רב. משק מודרני, שבו מקובל להלוות לטווחים ארוכים (משכנתאות, הלוואות עסקים), הופך את הדפלציה לקשה במיוחד עבור ציבור הלווים.
בהיסטוריה, בסוף המאה ה־19 כשהמטבעות היו מבוססים על מתכות יקרות, הדפלציה נוצרה בקלות. אספקת המתכות לא גדלה בקצב האוכלוסייה, והמחירים ירדו. מצב זה החמיר את מצבן של משפחות עניות ואת מצב העובדים, בעוד בעלי הון יצאו נשכרים.
ישנם גם זוכים בדפלציה. בנקים ולעתים בעלי נכסים מסוימים נפגעים. באופן כללי רוב הכלכלנים סבורים שדפלציה ממושכת מזיקה, כי היא מייצרת ירידה בביקוש להשקעות, חשש מירידת משכורות, ופיטורים רחבים. דוגמה להסבר על הלווים: אינפלציה מורידה את הערך הריאלי של החוב, ודפלציה עושה את ההפך, היא מקשה על החזר החובות.
בדפיניציה מוניטרית, דפלציה נגרמת מעלייה בערך הכסף או מירידה בכמותו לאדם. שיפור באמצעי הייצור ותחרות יכולים גם הם להוריד מחירים לאורך זמן. בארבעה מצבים מודרניים דפלציה מתרחשת בעיקר: שפל במחזור העסקים, מדיניות הורדת אינפלציה שהחטיאה את המטרה, מדיניות עידוד יצוא שגוררת ירידה בביקושים המקומיים, ונפילת משק מתוכנן שהפיק יותר ממה שביקשו הצרכנים.
כשהדפלציה יוצאת משליטה, מפעלים מפסידים ולעתים נופלים חובות על הבנקים. מיעוט ההלוואות מקטין עוד את כמות הכסף הפעיל, וגורם לירידה נוספת בביקושים. במצב קשה על הבנק המרכזי להוריד ריבית אפילו לרמות נמוכות מאוד.
עד שנות ה־30 רבים חשבו שדפלציה תפסיק לבד. אחרי השפל הגדול התפתח הרעיון הקיינסיאני: הממשלה צריכה להגדיל את הביקוש באופן מלאכותי. האמצעים כוללים קיצוץ מסים והגדלת הוצאות ממשלה כדי לעודד צריכה והשקעה. מאוחר יותר גישת המדיניות המוניטרית הדגישה הורדת ריבית כדי להילחם בדפלציה. שיטה זו לא תמיד הצליחה, כפי שניתן לראות בכשלונות מסוימים ביפן ובארצות הברית לאחר משברים בשווקים.
בישראל נמדדת האינפלציה לפי מדד המחירים לצרכן. נרשמו חמש הפעמים שבהן מדד המחירים ירד בשנה: 2003 (כ־1.9%), 2006 (כ־0.1%), 2014 (כ־0.2%), 2015 (כ־1%), ו־2016 (כ־0.2%). יש הטוענים כי אלה לא היו דפלציה אמיתית, כי השינויים לא היו ממושכים.
דפלציה היא מצב שבו המחירים יורדים. זה אומר שכסף קונה יותר ממה שקנה קודם. צריך לדעת שלפעמים הירידה במחירים מתקיימת בגלל שיש יותר מוצרים ולא מספיק קונים.
ירידת מחירים מקלה על הקנייה. אבל שכר העובדים יכול לרדת גם הוא. אנשים שהלוו כסף, כמו משכנתה, יתקשו יותר בתשלומים. חברות עשויות לפטר עובדים כי הן מייצרות פחות. מצב כזה מחליש את הכלכלה ועשוי לגרום לעוד אבטלה.
דפלציה גם פוגעת בהשקעות. אם הכסף שווה יותר מיום ליום, לא כדאי לשים אותו בבנק לזמן רב. במשק שבו לווים הרבה כסף, הדפלציה קשה מאוד על הלווים.
יש כמה סיבות לדפלציה. היא יכולה לקרות כשאין מספיק ביקוש למוצרים. גם שיפור בייצור או שימוש במתכות יקרות למטבע גרמו לה בעבר.
ממשלות יכולות לנסות לעזור על ידי תקציב גדול יותר והורדת מסים. גם הבנק המרכזי יכול להוריד ריביות כדי לעודד השאלות וכך להעלות ביקוש.
בישראל היו כמה שנים שבהן מדד המחירים ירד: 2003, 2006, 2014, 2015 ו־2016. חלק מהאנשים אומרים שאלו לא היו דפלציה אמיתית, כי הירידות לא נמשכו לאורך זמן.
תגובות גולשים