דת יוון העתיקה כללה את האמונות והטקסים שהיו חלק מהחיים היומיומיים של היוונים. היא הייתה הפן המעשי של המיתולוגיה היוונית. לא מדובר בדת אחידה, אלא במגוון מסורות מקומיות שביטו בפולחנים שונים.
ליוונים לא היה מושג מדויק של "דת" כפי שאנו מבינים היום. הם דיברו על "נומיזאין", הכרה במנהגים ובמקומו החוקי של האל וחובת מילוי הטקסים. שם האל היה נתון, אבל צורת הפולחן ורמת המחויבות השתנו מעיר לעיר. אל עם אותו שם יכול היה להיות שונה לגמרי בפולחן המקומי.
הדת חיזקה זהות מקומית וייסדה זכויות קדומות על אדמות. גיבורים מיתולוגיים זכו גם הם לפולחן מקומי.
הדת התקיימה החל מתקופות מינואיות ומיקניות, המשיכה בתקופות הארכאיות והקלאסיות והשתנתה עם הזמן. בתקופת ההלניזם החלה השתלבות עם דתות המזרח.
הפולחן הציבורי הבסיסי היה קורבן על המזבח. הקרבת חיות שימשה להודות לאלים או לבקש טובה. קורבנות לאלים האולימפיים נקראו "תרפיה", שירות שהיה נדרש לטובת המדינה. טקסי השתחררות מרוחות רעות כונו "אפופומפאי", גירוש רוחות.
המקדש שימש כהיכל הפולחני, אבל המזבח היה בחוץ. מתנות יקרות הוקדשו במקדש ונחשבו קדושות. רוב הכהונה לא הייתה מקצועית במובן של משכורת קבועה; לעיתים היו אזורים עם כהנים קבועים, במיוחד באורקלים.
במיתוסים נרמזו גם עקבות של מנהגים קודמים, כמו הקרבת אדם, אך בפועל החברה המתקדמת נטשה מנהגים כאלה.
לא הייתה תאולוגיה מאורגנת ברורה. משוררים ופילוסופים ניסו להסביר את מקורות האלים. כמה פילוסופים ראו באלים דמויות מופשטות ומוסריות, ואחרים ביקרו את פולחן הקורבנות. ערך מרכזי היה כבוד לאלים והימנעות מזיהום טקסי, מעשים שיכולים להרעיל את הקהילה מבחינה פולחנית.
לאחר אלכסנדר הגדול גדל הסינקרטיזם, מיזוג אמונות יווניות עם אלים ודיטאיים ממזרח, כמו איזיס. ניסיונות מאוחרים של יוליאנוס הכופר לאחד את הפולחנים נכשלו.
דתות מסתורין היו אופציה לאלה שלא מצא נחמה בטקסים הציבוריים. במיסטריות קיבלו אנשים חינוך רוחני, הבטחה לחיים אחרי המוות וקשרים קהילתיים. דוגמאות בולטות כללו פולחנים של דיוניסוס, אוזיריס ומיתרס.
בעולם ההלניסטי נוצרו דמויות אלוהיות משולבות. היוונים קישרו את האלים שלהם לדמויות מזרחיות, והמשמעות הדתית השתנתה.
במאות ה־4 הקיסרים הנוצרים סגרו מקומות פולחן פגאניים והגבילו את המשחקים הדתיים. לבסוף, הקיסר תאודוסיוס הראשון אסר פולחן פגאני פומבי. הפולחן הישרדה בעיקר באזורים כפריים או בהטמעות בטקסים נוצריים.
הרנסאנס החזיר עניין בתרבות יוון העתיקה. בעידן המודרני הופיעו תנועות נאו־פאגניות שמשתמשות באלמנטים יווניים. ברוב יוון כיום שייכים לתיאולוגיה האורתודוקסית. קיים מיעוט נאו־פאגני שמאורגן בעמותות אזרחיות, והמאמינים נאבקים על הכרה וזכויות דתיות. כנסייה העריכה מספר מאמינים כ־50,000, והנוער־פגנים מעריכים כי כ־2,000 משתתפים בפולחנים באופן סדיר.
ביוון העתיקה אנשים סגדו להרבה אלים. זה חלק מהמיתולוגיה היוונית.
המנהגים היו שונים בעיר לעיר.
היוונים לא קראו לזה "דת" כמו היום. הם אמרו "נומיזאין" (לכבד מנהגים). כל קהילה הכירה באלים לפי הטקסים שלה.
היה מקובל לקרבן בעלי חיים על המזבח. המקדש (מבנה דתי) היה המוקד, והמזבח היה בחוץ.
המתנות הוצגו במקדש והשארו שם.
יש גם מקומות נבואה שנקראו אורקלים (מקום שמעניקים בו תשובות על שאלות).
לא הייתה תיאולוגיה מסודרת. משוררים ופילוסופים ניסו להסביר מי האלים.
היה חשוב לכבד את האלים ולהימנע מזיהום (דבר שיכול לפגוע בטקסים).
חלק מהאנשים הלך למיסטריות (טקסים סודיים). שם חיפשו הבנה רוחנית ותשובות על החיים אחרי המוות.
כשהיוונים נפגשו עם עמים אחרים, הם שילבו דתות. למשל האלים היו נראים דומים לאלים מהמזרח.
מאוחר יותר הקיסרים הנוצרים סגרו מקדשים והפסיקו את הפולחנים הפגאניים. הפולחן הישרדה בכפרים ובחגיגות מקומיות.
בימינו יש מעט אנשים שממשיכים לטקסים של הדת העתיקה. יש קבוצות קטנות שמארגנות חגיגות ותהלוכות.
תגובות גולשים