דתיים לאומיים

דתיים־לאומיים הם ציבור בתוך היהדות האורתודוקסית שמשלב שמירה על מצוות (אורח חיים דתי) עם התחברות לחיים בישראל ולתרבות המודרנית. הם מזוהים גם כ"ציונות דתית" ולעיתים נקראים בעגה ישראלית "סרוגים", על שם הכיפה הסרוגה שחובשים חלק מהם. חלק מהם קשוחים יותר מבחינה דתית ונקראים "חרדים לאומיים" (חרד"לים), אלה שמקפידים מאוד על הלכה ולימוד תורה.

המדדים משתנים לפי סקר. לפי הלמ"ס בספטמבר 2020 הצהירו כ־11% מהיהודים בישראל כ"דתיים". בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה ב־2014, 22% הזדהו כדתיים־לאומיים מבחינת השקפת עולם ואורח חיים. הערכות משנות ה־2000 נותנות טווח של כ־10%, 18% מהיהודים כדתיים־לאומיים, עם מגוון פנימי גדול (שמרנים, מרכז וליברלים).

בתקופת המדינה המוקדמת התגוררו דתיים־לאומיים בשכונות מעורבות, אך מאז שנות ה־70 נבנו שכונות ויישובים ייעודיים. רבים עברו להתנחלויות ביהודה, שומרון, הגולן ועזה. תוכנית ההתנתקות של 2005 פינתה רבים מההתנחלויות בעזה, ותהליך השיקום היה ארוך. מאז קיימת גם תנועה של גרעינים תורניים, קבוצות שמרכזן סביב ישיבה בערים שאינן דתיות ברובן.

שורשי התנועה מימי המאה ה־19, עם רעיון "תורה עם דרך ארץ", שילוב בין דת ומודרנה. תנועת "המזרחי" (1902) הייתה ביטוי מוקדם לציונות הדתית. הרב אברהם יצחק הכהן קוק נחשב למנהיג מרכזי שהשפיע עמוקות על השקפת הציבור הזה.

ממובילי הציבור הדתי־לאומי היו הרב צבי יהודה קוק והרב משה צבי נריה, מייסד תנועת הנוער בני עקיבא. המפד"ל הוקמה ב־1955 כמפלגה דתית־לאומית עיקרית. אחרי מלחמת ששת הימים גדלה הפעילות ההתיישבותית של הציונות הדתית והמחנה התחבר לימין הפוליטי. לאורך השנים נוצרו מפלגות וארגונים שונים שמייצגים גוונים פוליטיים ודתיים בתוך המגזר.

תנועות הנוער הבולטות הן בני עקיבא ועוד תנועות קטנות. מערכת החינוך כוללת ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר (ישיבה שמשלבת שירות צבאי ולימוד תורה), ישיבה גבוהה ומכינות קדם־צבאיות (תוכניות הכנה לצבא עם דגש תורני). רשתות חינוך מרכזיות הן מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ורשת צביה.

המפד"ל הייתה המפלגה הדתית־לאומית המרכזית עד לפיצול קולות בשנות ה־80. מאז נולדו מפלגות כמו הבית היהודי, הימין החדש, האיחוד הלאומי, עוצמה יהודית והרשימה "הציונות הדתית". בשנת 2021 נפתלי בנט, דתי־לאומי, היה ראש הממשלה הראשון מהמחנה הזה.

בחברה קיימות מחלוקות על יחס למדינה ולחילונים, שילוב לימודי קודש וחול, דגש על ארץ ישראל, צניעות ומעמד האישה, חינוך, שירות צבאי ופסיקת הלכה (אופן קבלת הכרעות דתיות). המחלוקות נובעות מהרצון לשלב ערכים דתיים עם חיים מודרניים.

בשנים האחרונות עלה שיעור הדתיים־לאומיים המשרתים ביחידות קרביות. ישיבות ההסדר משלבות שירות צבאי מקוצר עם לימוד תורה, ומכינות קדם־צבאיות מוכשרות לגיוס קרבי. לפי נתונים, ב־2019 כ־62% מבוגרי החינוך הממלכתי‑דתי התגייסו לשירות קרבי, ובקרב בוגרי ישיבות ההסדר שיעור זה מגיע לכ־80%. בתפקידי קצונה אחוז חובשי הכיפות נע בטווחים דו‑ספרתיים.

הציבור הדתי־לאומי מגוון מאוד. יש בו רגשות זהות דתית חזקים, מחויבות למדינה ועמדות שונות לגבי חברה ופוליטיקה. המחלוקות הפנימיות משקפות ניסיון ליצור איזון בין דתיות ומודרנה.

דתיים־לאומיים הם קבוצה בישראל. הם שומרים על מצוות (חוקים דתיים) וגם אוהבים את המדינה והחיים בה. הם נקראים לפעמים "סרוגים". כיפה סרוגה, זו כיפה סרוגה או סרוגה שחלק מהגברים לובשים.

כמה וכמה אנשים זוהו כדתיים־לאומיים. לפי שאלה שעשו ב־2020 כ־11% מהיהודים אמרו שהם דתיים. בסקר אחר ב־2014 כ־22% אמרו שהם דתיים‑לאומיים.

יש דתיים־לאומיים שגרים בשכונות מעורבות. אחרים עברו ליישובים מיוחדים ולתנחלויות (יישובים שעוזבים או מגיעים לשטחים מסוימים). בשנת 2005 חלק מהיישובים האלה פונו במסמך שנקרא "התנתקות".

חלק מהם לומדים בישיבות (בתי ספר ללימוד תורה). יש תנועת נוער מפורסמת בשם בני עקיבא. יש גם "מכינות קדם‑צבאיות", זהו קורס הכנה לצבא שמלמדים בו גם דברים דתיים.

הרבה צעירים דתיים‑לאומיים מתגייסים לצה"ל. יש ישיבות שמאפשרות שירות צבאי בשילוב לימוד תורה. לפי נתונים רבים מהבוגרים מצטרפים ליחידות קרביות.

יש דתיים־לאומיים בתפקידים פוליטיים. הם לא כולם מסכימים זה עם זה. יש ויכוחים על איך לשלב דת וחיים מודרניים, על מקום האישה בחברה, ועל שירות הצבא.

דתיים‑לאומיים הם קבוצה עם הרבה גוונים. הם אוהבים ללכת בדרכי הדת ובאותה נשימה גם לחיות בישראל ולתרום לה.