האיחוד הפולני-ליטאי היה מדינה במזרח אירופה שפעלה בעיקר בין 1569 ל־1795, עם שורשים מהמאה ה־14.
היא שלטה על שטחים שבימינו שייכים לפולין, ליטא, לטביה, בלארוס וחלקים מאוקראינה ואסטוניה.
האיחוד החל בצורה רשמית ב־1385, בנישואים שנקראו "איחוד קרבו". יוגאילה, דוכס ליטא, התחתן עם וידוויגה, מלכת פולין. יוגאילה הוטבל וקיבל את השם ולדיסלב. בכך נוצר איחוד אישי בין שתי הממלכות, שנמשך מאות שנים (כ־409 שנים).
לפני זה שלטה בפולין שושלת אחרת ללא יורש זכר, והמצב הפנימי בפולין היה מתפורר עד איחוד מחדש במאה ה־14.
האיחוד חיזק את שתי המדינות: לפולין הוא נתן כוח צבאי נוסף, והפסיק פשיטות ליטאיות על שטחים פולניים.
ליטא הייתה חברה עם רוב פגאני (פגאניות = אמונה בתרבויות קדומות ולא בנצרות) עד המפגש עם פולין. השפה הליטאית נכתבה מאוחר יחסית, ורישומי האצולה הוחזקו רק מאוחר.
כשהכיבושים החדשים נעצרו, הצטמצמו מקומות הירושה של בני משפחת המלוכה. זה גרם למתחים ולניסיונות הפיכה, כמו כאשר יוגאילה הועף זמנית ב־1381 אך חזר לשלטון לאחר שנה.
האיחוד העניק לליטא יציבות צבאית ופוליטית, ועזר לה להתמודד עם איומים חיצוניים.
אף על פי שמולם שלט מלך אחד, פולין וליטא נשארו עם מוסדות נפרדים ואף צבאות נפרדים. האצילים (האליטה הפוליטית) החזיקו בכוח רב. אצולה = מעמד חברתי פוליטי של משפחות עשירות ובעלי אדמות.
המלך הוגבל בחוק ובמנהגים: הוא לא יכל להטיל מיסים או לעצור אנשים ללא הסכמת האצילים. ב־1454 נאסרו פעולות של המלך בלי הסכמתם, כמו חקיקה וזימון צבא.
שיטת השלטון הקנתה סובלנות דתית יחסית; ב־1573 נחתם הסכם ורשה שאיפשר לשליטים מקומיים לבחור דת. עם זאת, לקראת סוף המאה ה־16 תשומת הלב שונתה בחזרה לקתוליות בשל השפעת הישועים.
האצולה הייתה מגוונת: היו אצילים עשירים ומשכילים, ויהיו גם עניים שאפילו לא ידעו לקרוא ולכתוב. באמצע המאה ה־16 כ־6% מאוכלוסיית המדינה היו אצילים.
האדמות היו פוריות. הממלכה ייצאה הרבה תבואה (תבואה = גידולי מזון כמו חיטה). הייצור העניק עושר מסוים, והמחירים של התבואה נשארו נמוכים יחסית באירופה.
מאוחר יותר המצב הכלכלי נחלש בגלל מלחמות והתקפות.
היהודים היו חלק חשוב מהאוכלוסייה. עד המאה ה־18 חיו שם כמיליון יהודים, כשליש מכלל התושבים.
הם התפרסו בכל שטח הממלכה ועבדו במקצועות רבים שבאוכלוסייה הכללית היו נדירים. היחס אליהם השתנה לפי מקום וזמן; היו תקופות של קיפוח ותקופות של קבלה.
חוק משנת 1629 לא חשב את היהודים כ"זרים" בתוך הממלכה, ובכך נתן להם מעמד מיוחד מסוים.
האיחוד הפולני-ליטאי היה מדינה גדולה במרכז ומזרח אירופה.
היא התקיימה בעיקר בין השנים 1569 ו־1795.
היא כללה את השטחים של היום בפולין וליטא, ועוד אזורים סמוכים.
הכול התחיל ב־1385 בנישואים שנקראו "איחוד קרבו". דוכס ליטא, יוגאילה, התחתן עם וידוויגה, מלכת פולין. יוגאילה נטל דת חדשה (קתוליות = ענף של הנצרות) ושינה את שמו.
האיחוד הזה איפשר לשתי המדינות לעזור אחת לשניה.
בליטא היו רוב אנשים שעבדו וטפחו אמונות ישנות (פגאניות = אמונות לפני הנצרות). השפה שלהם נכתבה מאוחר.
כשהממלכה לא גדלה יותר, היו מריבות בין יורשים על חלקי אדמה.
אצלן שלטו אצילים (אצולה = משפחות עשירות עם זכויות מיוחדות). המלך נקבע במשותף ולא יכול היה לעשות הרבה בלי דעת האצילים.
האצילים בחרו נציגים לפרלמנט (מקום שבו מקבלים החלטות). המדינה הייתה סובלנית לדתות שונות, והסכם ב־1573 אפשר לבחור דת מקומית.
האדמה הייתה טובה לגידול תבואה (חיטה ודלעת ועוד). הפירות והגרעינים יועדו גם לייצוא. זה עשה את הארץ חשובה במזון.
היהודים היו קבוצה גדולה ונמצאו בכל רחבי המדינה. עד המאה ה־18 היו שם כמיליון יהודים.
הם עבדו במקצועות מיוחדים. היחס אליהם השתנה ממקום למקום. חוק ב־1629 לא חשב אותם כזרים בממלכה.
תגובות גולשים