האימפריה הרומית הקדושה (בלטינית: Sacrum Romanum Imperium; בגרמנית: Heiliges Römisches Reich), שנקראה גם לעתים "הרייך הראשון", הייתה ישות פוליטית גדולה במרכז ובמערב אירופה שפעלה במשך כאלף שנה עד פירוקה ב־1806 אחרי תבוסת האימפריה בקרב אוסטרליץ. היא צמחה בחלקה המזרחי של האימפריה הפרנקית אחרי חוזה ורדן (843).
השימוש בשם "האימפריה הרומית הקדושה" התפתח בהדרגה: כבר במאה ה־11 השתמשו בכינויים חלקיים, ובצורתו המלאה הוא הופיע בערך במאה ה־13. בשפת היום־יום כינו אנשים את היישות בפשטות "הרייך" או "הרייך הקדוש".
האימפריה לא הייתה מדינת לאום מודרנית. היא כללה עמים ושפות שונות, ולא רק דוברי גרמנית. בשיאה שלטה על שטחים שמהם היום חלקים מגרמניה, אוסטריה, צ'כיה, שווייץ, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, צפון איטליה, מזרח צרפת ומערב פולין.
הרייך שידל להציג את עצמו גם כישות נוצרית-קתולית חזקה, מה שהסביר את המונח "קדושה" בשמו. עד 1508 היה לקבלת תמיכת האפיפיור חשיבות רבה לבחירת הקיסר. עם הופעת הרפורמציה במאה ה־16 הופיעו זרמים פרוטסטנטיים, ונולד עיקרון מוכר: cuius regio, eius religio, "להוא הארץ, לו הדת" (כל שליט יכריע בדת מדינתו).
מעמד הקיסר נשען על הכתרה אפיפיורית ועל סמליות נוצרית. ההכתרה נערכה לרוב ב־25 בדצמבר, חג המולד. בפועל כוחו של הקיסר הוגבל רבות על ידי הדוכסים, הנסיכים והכנסייה.
מהמאות המאוחרות של ימי הביניים ועד ראשית העת החדשה ניהלו הקיסרים מאבק מתמשך מול שליטי הטריטוריות המרכיבות את האימפריה. התהליך שבו הועברו סמכויות רבות מהקיסר לדוכסים ולנסיכים החל כבר במאה ה־12 והסתיים במידה רבה אחרי שלום וסטפאליה (1648).
האימפריה הייתה מורכבת מעשרות ואף מאות טריטוריות קטנות. אזורים רבים היו בעלי מעמד עצמאי למחצה או כפופים ישירות לקיסר בלבד. בגלל הפיזור והגודל הקטנטן של חלק מהשטחים כינו חלק מהחוקרים את המבנה "שטיח טלאים" (Flickenteppich).
הרייכסטאג (אספת הנכסים האימפריאליים) כלל בהדרגה בתי נבחרים: בית האלקטורים (הנסיכים הבוחרים), בית הנסיכים ובית הנכסים האימפריאליים. הערים האימפריאליות החלו להשתתף באופן קבוע רק בסוף המאה ה־15. לאישור חוקים היו כללים פורמליים: הקיסר יכול היה לקבל או לדחות החלטות שנגבו מהרייכסטאג.
האימפריה הייתה מונרכיה נבחרת. הקיסר נבחר על ידי קבוצת נסיכים בוחרים (הקורפירסטן). המסגרת המאורגנת של הנסיכים הבוחרים הוכרה רשמית ב־1356. מקור המוסד נעוץ במסורת שבטית גרמאנית עתיקה שבה הנסיך נבחר על ידי אצולה.
בשנת 1500 קיסר מקסימיליאן הראשון החיל רפורמות שמטרתן הייתה לשפר את הסדר הפוליטי. הוקמו מעגלים קיסריים (Reichskreise), מבנים אזוריים שאמורים היו לספק הגנה וסדר. המספר הוגדל עד 1512 וכלל מעגלים בולטים כמו האוסטרי והבווארי.
- תקופת קרל הגדול: הכתרת קרל הגדול ב־800 כיסדה מסורת קיסרית.
- תחילת האימפריה ה"גרמנית": הרחבת כוחם של אוטו הראשון ואחרים; הכתרת אוטו ב־962 נחשבת לרוב כייסוד האימפריה במובן המזרחי של הממלכה הפרנקית.
- מאבק האינווסטיטורה המאה ה־11, 12: ויכוח על מי ימנה בישופים, הקיסר או האפיפיור, והשפעתו על כוח השלטון.
- שושלת הוהנשטאופן ופרידריך ברברוסה ופלא העולם (פרידריך השני): תקופות של חוזק ושל קונפליקטים עם רומא והטריטוריות המקומיות.
- האינטררגנום ולאחריו חיזוק הנסיכויות: מאז המאה ה־13 נחלש השליט המרכזי לטובת דוכסים ובעלי אחוזות משפחתיות.
- רפורמה קיסרית במאה ה־15: רצון לייצוב המוסדות ויצירת סדר משפטי חדש.
- רפורמציה (1517) ומלחמת שלושים השנים (1618, 1648): רפורמציה דתית הביאה לפיצול דתי פנימי. מלחמת שלושים השנים החריבה רבות מהאימפריה והתערבות זרה הקטנה את השפעתה.
- שלום וסטפאליה (1648): נתן ריבונות נרחבת לטריטוריות פנימיות והפך את האימפריה לאוסף של ישויות כמעט־עצמאיות.
- קץ האימפריה: הפירוק הרשמי ב־6 באוגוסט 1806, כאשר הקיסר פרנץ השני התפטר מתפקידו.
אירועים מהאימפריה הונצחו באמנות ובסמלים: "ההשלכה מן החלון בפראג" (1618) הייתה אירוע שסימן את תחילת המהומה הבוהמית שהובילה למלחמת שלושים השנים. הדיון של מרטין לותר בוורמס היה רגע מרכזי ברפורמציה. חפצי אמנות כמו צלבו של לותאר (crux gemmata) בקתדרלת אאכן משקפים את הקשר בין תרבות, פוליטיקה וזהות אימפריאלית.
לאחר איחוד גרמניה ב־1871 נטען לעיתים על המשכיות סמלים: ההיסטוריה דיברה על "הרייך הראשון" (האימפריה הרומית הקדושה), "הרייך השני" (האימפריה הגרמנית 1871, 1918) ו"הרייך השלישי" (שם שהנאו־נאצים השתמשו בו מאוחר יותר).
האימפריה הרומית הקדושה הייתה ישות גדולה במרכז אירופה במשך כ־אלף שנה. היא נולדה אחרי שחולקה האימפריה הפרנקית ב־843.
אנשים קראו לה גם "הרייך" או "הרייך הקדוש". מרכזה היה באיזור גרמניה ואוסטריה. היא כללה אזורים שמהם היום שייכות מדינות רבות אחרות.
לא רק גרמנים חיו שם. היו גם סלאבים, איטלקים ואחרים. דיברו שפות שונות.
הקיסר נבחר על ידי כמה נסיכים מיוחדים. לפעמים הקיסר הוכתר על ידי האפיפיור. הכוח שלו היה מוגבל, כי הדוכסים והנסיכים המקומיים שלטו הרבה.
בשנים הראשונות האימפריה הייתה קתולית, הדת הנוצרית של האפיפיור. במאה ה־16 מרטין לותר התחיל שינוי בדת שנקרא רפורמציה. בעקבות זה חלקים מהאימפריה הפכו לפרוטסטנטים. ההבדל הדתי הוביל למלחמות.
העימותים הדתיים והפוליטיים הובילו למלחמת שלושים השנים (1618, 1648). זו מלחמה ארוכה שהרסה ערים וגרמה סבל.
לאחר שלום וסטפאליה ב־1648, המדינות שבאימפריה קיבלו עצמאות רבה יותר.
האימפריה פורקה רשמית ב־1806, כאשר הקיסר פרנץ התפטר מתפקידו. יש חפצי אמנות מפורסמים מאותה תקופה, כמו "צלבו של לותאר" בקתדרלת אאכן. גם אירועים כמו ההשלכה מן החלון בפראג ודיון לותר בוורמס זוכרים את התקופה.
האימפריה הייתה גדולה ומורכבת. היא שילבה דת, פוליטיקה ותרבות במשך מאות שנים.
תגובות גולשים