הארגון היהודי הלוחם

פולנית: 'Żydowska Organizacja Bojowa'

הארגון היהודי הלוחם (אי"ל, ביידיש: יידישע קאמף ארגאניזאציע, בפולנית ŻOB) הוקם בוורשה ב-28 ביולי 1942. היוזמה יצאה מתנועת "החלוץ" ומתנועות הנוער הציוניות שפעלו בגטו. האי"ל היה ארגון מחתרתי יהודי חמוש קטן שנועד להיאבק בנאצים ולהודיע ליהודים על הסכנה של "היישוב מחדש", כינוי הגרמנים לגירושים אל המוות במחנות כמו טרבלינקה.

ב-1939 פלשו הנאצים לפולין. ב-1941 החלו ההשמדה המאורגנת אחרי הפלישה לברית המועצות. היהודים סבלו מהתעללות וסגירה בגטאות. בקיץ־סתיו 1942 הוברר כי הגירושים מוורשה נשלחים לטרבלינקה. בין יולי לספטמבר 1942 גורשו כ-300,000 יהודים מוורשה; נותרו כ-55, 60 אלף.

בעוד הדיונים בין המפלגות כשלו, נפגשו ראשי תנועות נוער ב-28 ביולי והקימו את האי"ל. המנהיגים הבולטים היו מרדכי אנילביץ', יצחק צוקרמן וצביה לובטקין. בתחילה היו לעשרות לוחמים בלבד והנשק המעט שעמד לרשותם היה דל, כמה אקדחים ורימונים.

האי"ל ניסה להשיג נשק מחוץ לגטו. בהתחלה התגלה אדישות ואף עוינות מצד חלק ממחתרות פולין, אך בחורף 1942, 1943 קיבלו הכוחות יהודיים כמה עשרות אקדחים, רימונים וחומר נפץ.

בפעולותיו נלחם האי"ל במשתפי פעולה יהודים, אנשי משטרה או יודנראט (מועצה יהודית) שנחשבו שותפים בגירושים. רבים מהמבצעים נגד משתפי הפעולה בוצעו כדי להרתיע ולמנוע המשך שיתוף פעולה.

ב-18, 21 בינואר 1943 יצאו יחידות האי"ל להתנגדות פעילה למשלוחים. הלוחמים הפעילו חוליות קטנות ופעלו לפי השתייכות מפלגתית. הקרב הפתיע את הגרמנים: כשלושים־מאה גרמנים נהרגו, והמשלוחים הופסקו אחרי שלושה ימים. האי"ל קיבל שליטה רחבה יותר בגטו ודרש מהיודנראט לשתף פעולה.

השלב הסופי החל ב-19 באפריל 1943. הלוחמים ירו מהבתים והקימו בונקרים, מחבואים תת־קרקעיים. הגרמנים הציתו בתים כדי לחייב יציאה מהבונקרים; רבים נהרגו או התאבדו. הלחימה נמשכה עד 16 במאי 1943. מרדכי אנילביץ' וחלק ממפקדתו נהרגו בבונקר ברחוב מילא. חלק מבין הלוחמים הצליחו לברוח בתעלות הביוב אל ה"צד הארי".

שרידי הלוחמים יצרו יחידות פרטיזניות, למשל יחידת מרדכי אנילביץ', שיצאה ליערות וישקוב וניהלה פעילות חבלה וענישה בקיץ 1943. רוב הלוחמים בפרטיזנים נהרגו ביולי, ספטמבר 1943. חלק מהשורדים השתתפו במרד ורשה של 1944 כתוצאה מהשתלבותם בכוחות פולניים שונים. הלוחמים שנותרו למדו ועדו את האירועים; חלקם היו עד למשפטים כנגד הפושעים הנאצים. האחרון מבין הלוחמים ששרד את שניהם, ליאון קופלמן, נפטר באוגוסט 2021.

הוקמו תאים גם בערים נוספות: קרקוב, צ'נסטוחוב, בנדין, ביאליסטוק, ווילנה ועוד. ברבים מהמקומות פעלו נגד משלוחים, בנו בונקרים ונלחמו בהתאם לתנאי המקום. ברובם חוסלו הגטאות במהלך מבצע ריינהרד.

בקרקוב הוקם אי"ל באוקטובר 1942. פעולה בולטת היתה ההתקפה על קפה ציגנריה ב-22 בדצמבר 1942, פגעה בקצינים גרמניים אך הביאה לכישלון המבצע החשאי ועצרה את הפעילות המקומית.

בערים אחרות הוקמו תאים מקומיים שפעלו בדפוס דומה לזה של ורשה. הרבה מהם נלחמו ימים ספורים בלבד ונכשלו מול התעלול והכוח הגרמני.

לאחר המלחמה פעלו שורדי האי"ל להנציח את הלוחמים: הקימו את קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות, הוצבו אנדרטאות, ובשמות רחובות ומוסדות בישראל מוזכרים שמות כמו מרדכי אנילביץ' וצביה לובטקין. פסלו של נתן רפופורט עומד בגטו ורשה וביד ושם בירושלים כסמל לזכרם.

פולנית: 'Żydowska Organizacja Bojowa'

הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) הוקם בוורשה ב-28 ביולי 1942. הוא כלל צעירים מתנועות נוער. הם רצו להילחם בנאצים ולהזהיר שא"ם ה"יישוב מחדש", כלומר גירוש למזרח, פירושו מוות במחנות כמו טרבלינקה.

הגרמנים כבשו את 폴ין. הם סגרו יהודים בגטאות ושלחו רבים למחנות השמדה. בקיץ 1942 גורשו מיליוני יהודים, ובוורשה נשלחו כ-300,000 אנשים לטרבלינקה.

ב-28 ביולי חברי תנועות נוער הקימו את האי"ל. המנהיגים המרכזיים: מרדכי אנילביץ', יצחק צוקרמן וצביה לובטקין. בתחילה היה להם מעט נשק.

בינואר 1943 לחמו אנשי האי"ל כנגד משלוחים. הם פתחו באקדחים ורימונים. המתקפה הפתיעה את הגרמנים והמשלוחים הפסקו אחרי כמה ימים.

ב-19 באפריל 1943 התחיל מרד גדול. לוחמי האי"ל ירו מהבתים והתחבאו בבונקרים, מחבואים תת-קרקעיים. הגרמנים הציתו את הבתים. הלחימה נמשכה עד 16 במאי 1943. רבים נהרגו, וכמה הצליחו לברוח בתעלות הביוב.

חלק מהלוחמים ברחו ליערות והקימו יחידות פרטיזניות. רבות מהיחידות הללו הושמדו ב-1943. כמה לוחמים נלחמו שוב במרד ורשה ב-1944. שמות ומקומות הונצחו אחר כך באנדרטאות ובמוסדות.