הדיקטטורה הצבאית בברזיל (1964, 1985) הייתה תקופה שבה הצבא שלט במדינה במקום משטר דמוקרטי.
בתחילת 1964 הודח הנשיא האזרחי ז'ואאו גולאר בהפיכה צבאית. ראש המטה הכללי, גנרל אומברטו קסטלו ברנקו, נכנס לתפקיד הנשיא. תחילה הוא הציג עצמו כמפקח על רפורמות, אבל הקיצוניים בכת הצבאית דרשו צעדים נוקשים יותר.
גולאר נחשב בעיני חלקים מהציבור והצבא כבעל נטייה שמאלית וקשרים עם קומוניזם (אידאולוגיה חברתית-כלכלית). מתחים פנימיים וחוסר יציבות פוליטית הובילו להפיכה ב-1964. הקואליציה להדחתו כללה גם פוליטיקאים אזרחיים וחלקים מהצבא.
לארצות הברית היה תפקיד בתמיכה ובסיוע לעמלים נגד גולאר. שגרירות ארה"ב וקציני מודיעין פעלו בברזיל, והממשל האמריקני הכיר במהירות בממשלה הצבאית החדשה.
ברנקו הגדיל את סמכויות הנשיא ופיזר חלקית את הקונגרס. הוא החל ברפורמות כלכליות שהכינו את הקרקע ל"הנס הכלכלי" של שנות ה-70, אך גם הניח יסודות לדיכוי פוליטי רחב יותר. המערכת המפלגתית צומצמה למערכת דו־מפלגתית, שבה מפלגת המשטר קיבלה רוב מובטח.
הקצינים היו מחולקים בין מתונים לרדיקלים. הקיצונים רצו לטיהור מהשפעות שמאליות והביאו למדיניות אוטוריטרית. למרות זאת, חשיבות הלגיטימציה הפנימית והברית עם ארה"ב מנעה מהם להשמיד את שאריות המערכת הליברלית לחלוטין.
בהמשך עלה לשלטון הגנרל אמיליו גרסטזו מדיסי. תקופת שלטונו התאפיינה בדיכוי חריף: מעצרים, ריגול, חטיפות ואמצעים אלימים כלפי מתנגדים. במקביל, הכלכלה צמחה במהירות בשנות ה-70, ואת התופעה קראו "הנס הכלכלי". התפתחות זו נעשתה תוך דיכוי ארגונים מקצועיים ואופוזיציה.
ב-1974 הגיע הגנרל ארנסטו גייזל לשלטון והכריז על מדיניות של הרפיה מבוקרת, בשם "דיסטנסאו" (הרפיה). עם זאת, משבר הנפט העולמי והחובות החיצוניים גרמו ללחץ כלכלי כבד. גייזל פעל לפתיחת ברזיל להשקעות חוץ ולהרחבת קשרים בינלאומיים, כולל חיזוק קשרים עם מדינות שאינן בנות ברית אמריקה הצפונית.
הנשיא האחרון, ז'ואאו פיגיירדו, הוביל לפתיחה פוליטית הדרגתית שנקראה "אברטורה" (פתיחה). הוא התחיל בהחלפות מדיניות, חנינות והחזרת זכויות מסוימות, אך המשבר הכלכלי והלחץ הציבורי גדלו. המחאה הציבורית למען בחירות ישירות גברה, ותנועת "!Diretas Já" דרשה לבחור נשיא בהצבעה ישירה.
בתחילת שנות ה-80 פרצו שביתות גדולות ונמשכה אינפלציה (עליית מחירים). הממשלה פעלה להגדיל יצוא ולחפש הלוואות חוץ. בחירת הנשיא ב-1985 בוצעה באמצעות האלקטורים, ובכך הסתיימה השלטון הצבאי.
ברזיל שמרה על קשרים דיפלומטיים וכלכליים עם ישראל. היו פרויקטים משותפים בתחומי מים, תשתיות ותעשייה, והיו עסקאות ביטחוניות וטכנולוגיות בין המדינות.
הדיקטטורה בברזיל פרצה ב-1964 ונמשכה עד 1985. דיקטטורה (שלטון שבו הצבא שולט בלי בחירות) החליפה את הנשיא אזרחי.
חלקים בצבא ובחברה חשדו שהנשיא גולאר קרוב לרעיונות קומוניסטיים (רעיון של שיתוף רכוש). לכן הדיחו אותו והציבו בשלטון מנהיגים צבאיים.
ארצות הברית תמכה בחלק מהקבוצות שהתנגדו לגולאר. היא הכירה מיד במשטר החדש.
הגנרל קסטלו ברנקו הנהיג שינויים רבים. הוא צימצם את כוח הקונגרס והגביל מפלגות. זה הביא לשלטון חזק של הצבא.
בהמשך שלט הגנרל מדיסי. בתקופתו רדפו אנשים שהתנגדו לשלטון. יחד עם זאת, הכלכלה צמחה מאוד בשנות ה-70.
השלטון הבא היה גייזל. הוא ניסה להקל קצת על הדיכוי. משבר הנפט (בעיית אספקת דלק בעולם) פגע בכלכלה.
הנשיא האחרון, פיגיירדו, פתח בהדרגה את הפוליטיקה. זה נקרא "אברטורה" (פתיחה). הציבור דרש בחירות ישירות.
בסוף השלטון הייתה אינפלציה (עליית מחירים). אנשים הפגינו ושבתי עובדים נעשו גדולים. ב-1985 הוחזר השלטון לאזרחים.
ברזיל והמדינה ישראל עבדו יחד בפרויקטים של מים ותעשייה. היו גם שיתופי פעולה טכנולוגיים בין המדינות.
תגובות גולשים