ההתיישבות העובדת הוא כינוי שדן בתנועות ויישובים שהיו קשורים למפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה וההסתדרות.
ביישובים האלה преדֹמו רובם אגודות שיתופיות חקלאיות: קיבוצים (יישובים שבהם חולקים עבודה ומשאבים), קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים (מושבים שבהם יש שיתוף מסוים במשאבים). ערים ומושבות עירוניות, גם אם הזדהו פוליטית עם העובדים, לא נחשבו בדרך כלל לחלק מההתיישבות העובדת.
עקרונות מרכזיים כללו עבודה עצמית והימנעות מעבודה שכירה; "עובדים שכירים" הם עובדים המקבלים שכר ממעסיק. בפועל רוב היישובים השתמשו בעובדים שכירים במשך שנים, תחילה לעבודה עונתית ואחר כך גם קבועה, והתקיימו דיונים על המטרה של "חיסול העבודה השכירה".
הקיבוצים דגלו בשיתוף מלא בייצור ובצריכה. מושבים שיתופיים באו לאחריהם והעדיפו שיתוף בייצור ויותר חופש בצריכה. המושבים הרגילים ראו במשפחה יחידה כלכלית נפרדת, אך שמרו על עקרונות של עזרה הדדית.
רוב יישובים אלה הושפעו מרעיונות סוציאליסטיים (רעיון של חלוקה שוויונית). חלקם גם הזדהו לפרק זמן עם המשטר הסובייטי. לצד אלה היו יישובים דתיים עם סוציאליזם מתון, ויישובים לא-סוציאליסטים בעלי השקפה ליברלית.
יישובי ההתיישבות העובדת השתייכו לתנועות וארגונים שונים של ההתיישבות החקלאית. הם גם שימשו בסיס חשוב לארגון ההגנה, הפלמ"ח נוסד בתוך היישובים הללו ונתמך על ידם ועל ידי תנועותיהם.
ההתיישבות העובדת היה השם לקבוצות בתי-חווה ויישובים שקישרו למפלגות הפועלים.
רובם היו יישובים שיתופיים חקלאיים: קיבוץ (אנשים משתפים עבודה ודברים), מושב (כל משפחה עם חווה משלה) ומושב שיתופי (שילוב בין השניים). ערים לא נחשבו חלק מהם.
הרעיון המרכזי היה לעבוד בעצמם ולהימנע מהשכרת עובדים. "עובד שכיר" הוא אדם שעובד ומקבל שכר. למרות הכוונה, בשנים הראשונות היו גם עובדים שכירים לעתים.
בקיבוצים השתפו כולם בייצור ובשימוש בדברים. במושבים שיתופיים חלקו את העבודה אבל כל משפחה היתה חופשית יותר בניהול הדברים שלה. במושבים הרגילים כל משפחה היתה יחידה כלכלית עצמאית.
יישובים אלה היו חלק מתנועות התיישבות וחיזקו זה את זה. הם היו גם מקום ממנו יצאו ארגוני ההגנה של התקופה. הפלמ"ח, יחידה מיוחדת של ההגנה, נוסדה ותמכו בה ביישובים אלה.
תגובות גולשים