הוגו וולף (1860, 1903) היה מלחין אוסטרי ממוצא סלובני, שנודע בעיקר בלידריו (שירים אמנותיים, שירים שמלחינים כותבים לטקסטים ספרותיים). הלידר של וולף מאופיינים בהבעה מרוכזת, בקשר הדוק בין המוזיקה למילים ובשימוש כרומטי (שילוב צלילים לא פשוטים מבחינה הרמונית) כדי להעמיק את משמעות הטקסט.
וולף נולד באזור דובר-גרמנית בסלובניה. אביו היה מוזיקאי חובב וייסד הרכב משפחתי שבו הוגו החל לנגן בפסנתר וכינור בגיל ארבע. משפחתו שינתה את שמם לגרמנית "וולף".
היה ילד מוכשר במוזיקה אך לא התאקלם בלימודים הרגילים. לבסוף עבר ללמוד בקונסרבטוריון של וינה, שם למד הרמוניה והלחנה אצל רוברט פוכס והתיידד עם גוסטב מאהלר. וולף הושפע עמוקות מריכרד וגנר, שאהבתו לווגנר עוררה גם דאגה אצל משפחתו.
את הקונסרבטוריון עזב מוקדם, ופרופיל ההתנהגות והמרדנות שלו גרמו לקונפליקטים. לאחר כמה שנות הוראה בווינה התחיל להתפרסם כביקור קיצוני אך ניחן בקסם אישי שגייס לו תומכים ופטרונים. ברצף קשרים אלה נדבק וולף, לפי עדות, בעגבת, מחלה שהשפיעה אחר כך על בריאותו הנפשית.
השנים 1888, 1889 היו פוריות במיוחד. בתקופה זו חיבר וולף סדרות שירים חשובות, ביניהן את "מריקה לידר", "אייכנדורף לידר" ו"גטה-לידר", קבצים שבהם הוא מצא התאמה בין מלל למוזיקה. הוא נסע לפרקים לאחוזות נופש כדי להתרכז בהלחנה, והיצירות הופיעו במהירות.
הכרה ציבורית גדלה; זמרים וקונצרטים הביאו לשמו תהודה. יחד עם זאת וולף ריתק גם אוהדים וגם אויבים. כמה מבקרים ומלחינים מחו על סגנונו הלא שגרתי. פרנץ ליסט ראה בו פוטנציאל והמליץ על יצירה בצורות גדולות יותר. וולף אכן ניסה לכתוב פואמה סימפונית, "פנטסיליאה", ועסק גם באופרה.
בריאותו הנפשית והגופנית הידרדרה במהלך השנים. תקופות של יצירה פוריה הוחלפו בדיכאונות שהפסקו את עבודתו. למרות הצלחות מסחריות וביקורתיות, וולף המשיך לחשוב שהצלחות בצורות גדולות הן סימן לגדולה.
ב-1897 נחלש מצבו. מחלת העגבת החמירה והוא שקוע בהפרעות נפשיות. הותיר אופרה לא גמורה וניסה לסיים פרויקטים רבים לפני שדעתו השתבשה. ב-1899 כבר לא יכול היה לחבר מוזיקה. לאחר ניסיון התאבדות הוא הוכנס מרצונו למוסד לחולי נפש בווינה. מלאני קכרט, שהייתה מקור רומנטי ותמיכתי בחייו, ביקרה אותו שם עד מותו ב-1903. וולף קבור בבית הקברות המרכזי של וינה.
וולף הושפע מאוד מריכרד וגנר, אך פיתח בסופו של דבר שפה אישית. הוא נכנס לעולם הלידר והפך אותו לכלי הבעתי חזק. הלידר שלו מקצרים רעיונות מוזיקליים אך עוצמתיים, ומתמקדים בהתאמת המוזיקה למילים.
הוא כתב מאות לידר, כמה יצירות תזמורתיות, מוזיקה מקהלתית, קאמרית וקטעים לפסנתר. ה"סרנדה האיטלקית" (1887), שנכתבה במקור לרביעיית מיתרים ואז תוזמרה, היא מהיצירות האינסטרומנטליות המוכרות שלו.
אופיו המוזיקלי כולל שימוש בכפילות טונאלית (הסתמכות על שני אזורים מוזיקליים להבעת משמעויות סותרות), קדנציות מדומות, כרומטיקה ודיסוננסים להשגת מתח פסיכולוגי. וולף בנה לעתים את צורת השיר סביב אופיו הדרמטי של הטקסט, וראה בשירים יחידות דרמטיות קטנות יותר מאשר פשוטים ומשורשרים.
למרות שהלחין יצירות גדולות מעט יחסית, תרומתו העיקרית למוזיקה היא חידוש ההבעה בלידר ובהעמקת הקשר בין מילה למנגינה.
הוגו וולף (1860, 1903) היה מלחין אוסטרי. הוא נולד באזור של היום סלובניה. אביו היה מוזיקאי והתחיל ללמד אותו לנגן מהילדות.
וולף כתב הרבה שירים למוזיקה שנקראים לידר. לידר הם שירים בהם המוזיקה מדגישה את המילים. שיריו היו מרגשים ועוצמתיים.
כשהיה ילד ניגן בפסנתר וכינור. הוא למד במוסד למוזיקה בוינה. שם פגש מוזיקאים חשובים ותאהב את יצירותיו של ריכרד וגנר (מלחין גדול שאהב מוזיקה דרמטית).
וולף לא תמיד הסתדר בבית ספר. הוא היה אדם רגשי ולעיתים שקע בדיכאון.
בשנים 1888, 1889 חיבר הרבה שירים חשובים במהירות. הוא נסע למקומות שקטים כדי לעבוד. שירים אלה הביאו לו שם ועיברו אותו לקהל.
הוא גם ניסה לכתוב יצירות גדולות יותר, כמו אופרה. אחת היצירות הכלייות המוכרות שלו היא "הסרנדה האיטלקית" מ-1887.
מאוחר יותר חלה וולף במחלה שנקראת עגבת. המחלה פגעה גם במוחו. הוא הפסיק לכתוב מוזיקה ונכנס למוסד לבריאות הנפש. מלאני הייתה אישה שתמכה בו בשנים האחרונות.
וולף מת ב-1903 וקבור בווינה.
המוזיקה של וולף מיוחדת כי היא מתאימה מאוד למילים. הוא השתמש בצלילים מיוחדים כדי להראות רגשות ואי-נחת. הוא כתב מאות שירים וכן גם מוזיקה לתזמורת, מקהלה וכלים.
הרעיון החשוב בלידר שלו הוא שהמנגינה עוזרת להבין את המילים והרגש שמאחוריהן.
